אימא של אלה ואויה גילתה את הסוד שלה לגמרי במקרה. "חזרתי מהטירונות באיזה סוף שבוע, והיא נכנסה לחדר בלי לדפוק בדלת", מספרת בת ה-31 מקלנסווה. "היא הסתכלה על המדים, הפנתה את המבט אליי - והתחילה לבכות ולצעוק, אבל בשקט כדי שאף אחד לא ישמע".
מה היו התגובות כשהסביבה שלך גילתה שאת חיילת בצה"ל?
"חלק מהאנשים התנגדו. פשוט אמרו לי שהם מעדיפים לנתק איתי קשר. חלק פשוט הפסיקו לענות לי לטלפון. חלק כנראה חסמו אותי בוואטסאפ. בסדר, עד היום אני מבינה אותם ואני מכבדת אותם".
כשאת חוזרת הביתה את לבושה במדים?
"לא. אני לא אמורה להתגרות באנשים. ההפך. אני הפנים של צה"ל עכשיו בחברה שלי. ובשביל זה אני צריכה להראות להם באמת שאני מכבדת אותם".
סיפורה שלה סרן אלה ואויה הוא סיפור יוצא דופן של נערה שיצאה נגד הזרם, והגיעה למחוזות רחוקים מהסביבה שבה גדלה, מהחברה הערבית וממשפחתה. היא מגדירה את עצמה כערבייה, מוסלמית וישראלית, ונושאת את דרגות הקצונה שלה בגאווה. שילוב נדיר במקום שממנו היא מגיעה.
ואויה התנדבה לשירות בצה"ל בשנת 2013, ואחרי תפקיד מש"קית ניו מדיה בדובר צה"ל יצאה ב-2015 לקורס קצינים – שם קיבלה את אות מצטיינת הנשיא. מבה"ד 1 היא שבה אל החטיבה, הספיקה לקבל אות הצטיינות נוסף בשנים שחלפו, והיום היא סגנית ראש תחום תקשורת ערבית בדובר צה"ל.
במסגרת תפקידה היא מנהלת צוות של חיילים, כולם דוברי ערבית, שאמונים על הסברה ושכנוע במרחב הדיגיטלי, ומנסים להציג תמונה אחרת של ישראל בעולם. קהל היעד שלהם הוא מאות מיליוני דוברי ערבית במדינות הסובבות אותנו, וסרטוני ההסברה שבהם מככבת "קפטן אלה" הם מותג של ממש שהולך ומתחזק בעולם הערבי.
ואויה מציגה בגאווה נתונים מרשימים - מיליוני צפיות, עשרות אלפי לייקים ותגובות, אלפי שיתופים.
מי האנשים שצופים ומגיבים לפעילות שלך ברשת?
"אנשים מהעולם הערבי, גם במדינות המתונות וגם באלה שפחות".
כמה מכירים אותך בעולם הערבי?
"אם אני נמצאת עכשיו בגבול לבנון, ופתאום כמה פעילים של חיזבאללה קוראים לי ואומרים לי 'קפטן איילה'. אז כנראה שהם כן מכירים אותנו, וכנראה שהם גם עוקבים אחרינו בפייסבוק".
את מקבלת גם תגובות אישיות?
"יש כאלה. למשל יש מישהו עירקי שכל היום אומר לי 'אני רוצה להתחתן איתך'".
האב סלח. ואז הגיעה הקורונה
הסוד שלה התגלה אחרי שנה וחצי שבהן היא חיה חיים כפולים, ואיתו נדד הנטל הרגשי מאלה לבני משפחתה. שום דבר לא הכין אותם לבחירה של ואויה, שהציבה אותה באחת מול חברה שמתקשה לעכל צעד כזה. המשפחה עברה מסלול ארוך שבסופו הגיעה קבלה אמיתית. שנה וחצי ארוכות חלפו עד שאביה מחל לה על ההחלטה להתגייס לצה"ל ואימץ אותה אל ליבו מחדש.
היחסים עם האב שוקמו, אך נקטעו במפתיע לאחר שהוכרע בידי הקורונה והלך לעולמו. "אף פעם לא ציפיתי שאבא שלי יספר לאנשים ויגיד להם בגאווה שהבת שלו בצבא", היא מסבירה. עם זאת, הוא למד לקבל אותה ואת בחירתה: "יש מחברת שמקבלים מצטייני הנשיא עם כל התמונות של המצטיינים והסבר עליהם. הוא שמר אותה תמיד באוטו".
"אבא שלי היה חזק", מוסיפה ואויה והדמעות זולגות מעיניה. "גם אימא שלי מאוד חזקה. אני בוכה כי החלום שלי היה, ובאמת מאוד חיכיתי לזה, שהוא יהיה איתי בטקס של קבלת דרגות הרב-סרן. אחד הדברים שבא לי לעשות כשאקבל את הדרגה זה באמת ללכת אליו לקבר ולהגיד לו 'הנה, הבת שלך הגיעה לזה, ואתה צריך להיות גאה בה'".
אימה של ואויה הגיע לצפות בבתה מקבלת את דרגת הסרן. היא מספרת על הקושי בלקבל את הגיוס לצה"ל בהתחלה, אבל כעת היא עומדת מאחורי בחירותיה: "אני גאה בה כמובן. הבת שלי, השבח לאל, לא עשתה שום דבר לא נכון. היא בחרה בנושא שהיא אוהבת. בלי עין הרע, היא בנתה את עצמה במו ידיה".
"מחפש שוויון, אני ישראלי לכל דבר"
אויה חריגה בנוף, אבל אינה היחידה. בשיחה עם אבו-אליאזן זבארקה, בעל בית קפה בקלנסווה שמסייע לצעירים ערבים להתגייס, לעיני המצלמות הם מדברים על הצעירים הערבים שמשרתים בצה"ל אבל מפחדים לחשוף זאת בפומבי. כמו אויה, גם אבו-אליאזן רואה את העתיד בהיטמעות עם המדינה ועם סמליה.
"אנחנו גאים ותומכים בך", הוא אומר לה. בשיחתם מסתתר השינוי הדרמטי שמתחולל מתחת לפני השטח בחלקים מהחברה הערבית בישראל. עם זאת, קשה היה לומר שתשובותיו של אבו-אליאזן לשאלות שלנו מייצגות את דעת הרוב בחברה הערבית:
לפני 10 שנים יכולתם לדבר בפתיחות על שירות בצה"ל?
"לא. זה היה בלתי אפשרי".
מה השתנה?
"יש לך היום דור צעיר ומפותח. דור מחבר. גם הצבא נותן לך ללמוד הרבה אופציות ופותח דלתות. כל אחד שאני עוזר לו להתגייס... מספיק שהם לוקחים אותו. הם מלמדים אותו מא' ועד ת'. נשארים איתו כל הדרך. מה אנשים מחפשים? שוויון בין ערבי ליהודי לבדואי לדרוזי ולצ'רקסי. הדרך לשוויון עוברת דרך צה"ל, משרד הביטחון, המשטרה. ככה זה מתחיל. אני חי במדינת ישראל. אז אני חי פה לפי דגל ישראל. אני לא אשקר וארים דגל פלסטין. אני ישראלי לכל דבר".
אם היית בן 18 היית מתגייס?
"כן".
לאן?
"לצבא, לא משנה לאיזו יחידה".
היית יכול להיות קרבי? לשרת בגולני או בגבעתי?
"הייתי יכול, ואני גאה במדים של הצבא".
ואם אתה צריך לפעול בשטחים?
"אז אני אפעל. אני במדינת ישראל לא?".
"ישראלית ב-100 אחוז"
השבוע, לקראת יום השואה, הגיעה ואויה למוזיאון יד ושם וצילמה בו סרטון שמיועד לעולם הערבי. אבל בשיחה קצרה איתה מתברר שעוד לפני העולם שמחוץ לגבולות ישראל, יש עבודות הסברה וחינוך שצריכות להיעשות כאן, בבית.
"נושא השואה חשוב לי, כי זה משהו שלא הבנתי אותו בילדות", היא אומרת. "לא הבנתי מה המשמעות של זה. כשהייתי קטנה שמעתי אומנם על השואה, שמעתי על הנאצים. אבל לא הכרתי את זה כל כך מקרוב. שמעתי שהיטלר למשל היה גיבור, בגלל שהוא רצח יהודים".
מה את מרגישה כשאת מביטה בדגל?
"כשיש טקסים ואני מצדיעה לדגל זה... יכול להיות שזה לא מובן מאליו אבל זה עושה לי תחושה של התרגשות, של אהבה, של שייכות. אני לפעמים יש לי איזו דמעה בעין כשאני רואה את זה".
איך את מגדירה את עצמך?
"אני אלה. אישה, ערבייה, מוסלמית וישראלית. זו ההגדרה שלי. בגיל 16 קיבלתי כמו כל אזרח במדינת ישראל תעודת זהות בצבע כחול. זה אומר שאני ישראלית. נולדתי פה, אני חיה פה, למדתי פה. אני עושה פה הכול. אני ישראלית לכל דבר ועניין. וכדי להרגיש ולחוש את זה עוד יותר בחרתי לשרת בצה"ל".
את ציונית?
"אני ישראלית במאה אחוז. ומאוד גאה בזה".