"ניצלתי ממוות כמעט ודאי", חושפת ריטה. "זה קרה בגיל שנתיים וחצי. נפלתי מכמעט חמש קומות. זו הייתה נפילה למרתף של השכנים למטה ובאופן מוזר ומופלא לא קרה לי כלום".
כך, ברגע אחד באירן, כמעט נלקחה מאיתנו ריטה יהאן פארוז או בשבילכם פשוט ריטה. הזמרת עטורת הפרסים שרה כיום לא רק ברחובות אלא גם בבתי דפוס, שם היא מתענגת על "הילדים החדשים" - עותקים של ספרה החדש. בריאיון לאולפן שישי היא מספרת מה הניע אותה לכתוב על הסודות של המשפחה מאירן, מדברת על הקשר עם הגרוש רמי קליינשטיין וגם עם הכותב (לשעבר) יאיר לפיד.
"בדרך הביתה, בין ערות לשינה, נים לא נים, אני אומרת לאימא ואבא: אני אהיה זמרת. הייתי בת 4. מאז לא הפסקתי לשיר". הזיכרון הנבואי הזה מופיע בספר פרי עטה של ריטה, הראשון שהיא כותבת לקהל בוגר אחרי הצלחת ספרה לילדים "הלב של שיראז". בספר היא חוזרת לילדות ולמעבר הקשה בין אירן לישראל, אבל גם מדברת על הפער בין ריטה הזמרת לריטה בחיי היום-יום.
"מול המראה במקלחת, כשאסיר את האיפור, ריטה הפרטית תסתכל על ריטה הזמרת ותגיד – 'בגלגול הבא זו תהיה רק אני'", כותבת ריטה בעמוד האחרון של הספר, "צ'אדור נוטף מי גשם" (צ'אדור - בגד מסורתי). "החיים שלי במשך הרבה מאוד שנים כזמרת היו מאוד נזיריים ומאוד מוקדשים לקהל", היא מסבירה. "לא היו לי חברים ולא היה לי את כל ההוויי הזה של ללכת ולצאת כי אני שומרת את עצמי בתוך איזו מעטפה כזו לרגע שאני עולה על הבמה ולרגע שהקהל יושב ואומר 'בואי תנשקי לי את הלב'".
הציפייה לחזור לבמות ולקהל לובשת בימים אלה צורה מיוחדת וחדשה-ישנה עבור ריטה, שצפויה לחזור ולהופיע עם הגרוש והשותף לשעבר ליצירה רמי קליינשטיין. "זה היה צריך לקרות בקיץ שעבר ותראה מה היה. אני חושבת שזה הולך להיות אחד המופעים היותר מרגשים. לא שרנו ביחד 13 שנה, אני חושבת".
אבל איך היה לחזור לעבוד שוב ביחד אחרי כל השנים, אחרי שכל אחד עבר את מה שהוא עבר?
"בפעמים הראשונות זה היה מוזר אבל ברגע שהתחלנו לשיר ולנגן זה נוצר – קסם מאוד גדול".
רמי קליינשטיין שר את "אני חיה לי מיום ליום" לראשונה, מתוך סדרת הכתבות "הסיפורים מאחורי השירים":
גם שתי בנותיהן של רמי וריטה, משי ונועם, נשאבו לאותו עולם.
זה נורא קשה להמשיך במקצוע של אימא שהיא כל כך גדולה ומצליחה.
משי: "למה קשה? זה דווקא כיף. זה דווקא נותן כל כך הרבה ידע וניסיון. יש לך לאן לפנות ואת מי לשאול – אתה לא בא משום מקום".
נועם: "אני גדלתי לתוך הסיטואציה הזאת. למרות הדברים הטובים ועם הדברים הרעים - זה מה שאני רוצה לעשות. יש דברים שאתה לא יכול לבחור בעצמך, זה בוחר בך".
ריטה: "כל הזמן שאלתי אותן – אתן בטוחות? אבל אני חושבת שזה בדמן".
בשירים שלך אין שום רמז לפוליטיקה.
ריטה: "יש אנשים שהייעוד שלהם הוא לחבר, אני במקום הזה. זה לא שאין לי דעות פוליטיות, יש לי דעות שאני מדברת עליהן עם המשפחה והחברים, אבל אני חושבת שהשיח צריך להיות של אחדות ושל קרבה. מה זה ימין? מה זה שמאל? כבר לא נראה לי שיש ימין ושמאל. אנחנו עם אחד ואנחנו חייבים שהאדם הבא שייבחר בבחירות זה יהיה בראש מעייניו, לחבר אותנו".
בכל פעם שאת שרה את "שיר אהובת הספן", יאיר לפיד מרוויח כמה גרושים.
"איזה שיר יפה הם כתבו, אה? רמי ויאיר? לפעמים אנחנו בקשר. אני מוסיפה לו אגורה ורבע, לשושלת לפיד".
זה לא מוזר לך לפעמים שהאיש שכתב לך שירים רוצה להיות היום ראש ממשלה?
"האמת שכבר הרבה מאוד שנים הוא פועל למען דבר הזה ואני חושבת שכוונותיו מאוד מאוד טובות ונקיות. אני מאוד מעריכה אותו".
"לא רציתי לחזור לבית הספר"
הדחף לכתוב (לא על פוליטיקה) בער בריטה מגיל קטן, כשקיבלה "מחברת איכותית" כדי לכתוב בה שירים. "אני חושבת שהייתי בת חמש אולי. הייתי נעמדת על הכיסא ועושה כאילו אני כותבת. כל מה שספגתי, כל הסיפורים, כל המילים, כל הצבעים, הריחות, כל המשפחתיות הזו... הכול גרם לי להתחיל לכתוב סיפורים קצרים".
משפחת יהאן פארוז עלתה מאירן לישראל ב-1970, כשריטה הייתה בת שמונה. עוד לפני כן חוו היא ואחיותיה גזענות מהסביבה ואף נשלחו לבית ספר מוסלמי כדי להסתיר את זהותן. לגבי הגעגועים לאירן, הדעות במשפחה חלוקות עד היום: "חס וחלילה", אומרת אימה של ריטה ואחת האחיות משיבה לה: "אני מוכנה עכשיו ללכת לבקר".
איך את זוכרת את המעבר החד לישראל? את, בת שמונה, מגיעה לכאן בלי לדעת את השפה?
"אני חושבת שזה הלם לכל אדם שעובר ממדינה למדינה שהוא לא מכיר לגמרי. אני חושבת שחוסר האונים של ההורים, היעדר השפה – הכול נראה תלוש ומעורער ולא בטוח אבל מזה לומדים עם השנים להבין את הזר ואת השונה".
זיכרון אחד קשה מאותה התקופה מלווה אותה עד היום: "כשהגעתי לבית הספר לא ידעתי לדבר עם הילדים אז בהפסקות נהגתי ללכת לראות אותם משחקים מהצד ומדי פעם כמה מהם היו ניגשים, קוראים לי 'פרסית, פרסית' ורצים בחזרה. אני הייתי בטוחה שהם מברכים אותי לשלום ובעת בעונה אחת מראים לי שהם יודעים מאיפה הגעתי. זה היה נשמע מקסים בעיניי אז הייתי מחזירה להם את השלום הכי יפה שיכולתי".
האידיליה לא החזיקה זמן רב. "אחרי שבוע-שבועיים חזרתי הביתה ואמרתי: 'למה הם אומרים לי פרסית ורצים? הם לא משחקים איתי'. אחותי אמרה לי 'הם צוחקים עלינו' ונשבר לי הלב – הבטיחו לי שכולם פה משפחה אחת ואוהבים אחד את השני, ואני זוכרת שכמה ימים לא רציתי לחזור לבית הספר".
"אימא ודודה שלי בתיה שלחו אותי למכולת הקרובה לקנות לחם. מילה מוזרה, לחם. בדרך עם המטבעות בכף ידי אני משננת 'לחם', 'לחם', 'למח', 'מלך'. 'חלם!', אני מכריזה כשאני נכנסת למכולת והמוכר מסתכל עליי משועשע. ואני חוזרת מבולבלת בידיים ריקות אל אימא ודודה בתיה – לא הצלחתי" (מתוך הספר).
"שרתי את השיר היחיד שהכרתי"
אך כבר בבית הספר היסודי נפתחה לה הדלת הראשונה למקצוע שאותו ניבאה לעצמה. בספר היא מספרת על זיכרון מכיתה ד', כשהמורה החדש למוזיקה הקים מקהלה וערך בחינות.
"כל ילד נעמד ושר. כל אחד שר בתורו שיר אחר ואני הקשבתי. לא הכרתי אף אחד מהשירים. לא הבנתי מה ההבדל בין קול א' לקול ב' ולפי מה קובע המורה את החלוקה. הוא פנה אל הטור שישבתי בו ושאל: 'מי רוצה להיבחן?'. הלב שלי הלם והרמתי את היד. שרתי את השיר האחד שהכרתי בעברית, השיר שאבא לימד אותנו שם באירן – 'הינה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'. השתתקתי והמורה שאל: 'איך קוראים לך?'. השבתי והוא אמר: 'יש לך קול א', שבי'".
רגע המפתח בתחילת הקריירה של ריטה הוא הביצוע ל"שביל הבריחה" בקדם אירוויזיון 1986.
אף אחד לא יודע מי זו ריטה ואחרי דקה את שיחת הסלון של מדינת ישראל ב-100% רייטינג, את וז'קט אחד צהוב.
"כן, ז'קט אחד צהוב. זה היה מטורף. יומיים קודם טיילתי עם רמי בים והוא אמר: 'תחכי ותראי, עוד יומיים את כבר לא תוכלי להיות ככה ולטייל, כולם יכירו אותך'. אמרתי: 'מה, על מה אתה מדבר?'. אף אחד גם לא יכול להכין אותך להתפוצצות הזו".
איפה הז'קט ההוא?
"אצלי בארון, כן, לגמרי. עם הכתף ה...".
הז'קט ההיסטורי שאחריו שום דבר לא נראה אותו דבר.
"רגע, דני! אתה באמת חושב שזה בגלל הז'קט? או בגלל השיר או...?"
ברור, אבל זה היה רגע של תפנית. לא בגלל הז'קט, ממש לא, אלא בגלל הזמרת שלבשה אותו - הרגע שאחריו הכול השתנה.
"אני פעם בשנה מודדת את זה לראות אם אני עדיין נכנסת לתוך זה. ואני נכנסת עדיין".
במהרה היא נזכרת ברצף האירועים המקריים שהובילו לבחירה האופנתית שהסעירה את המדינה. "רפי יעקובזון עשה לי את השמלה קודם, כזו שמלה קטנה, ואמרתי: 'מה, אני לא אלך עם סטרפלס. אני לא רוצה להיות חשופה בכתפיים'. הסתכלתי על הז'קטים והוצאתי את זה. הוא אמר: 'לא, זה של תמי בן עמי (הדוגמנית המנוחה), זה יהיה ענק עלייך".
זו הבעיה, בגלל זה זה נפל כל הזמן.
"כן, זה היה גדול עליי. שמתי את הכתפיות מאחורה כדי שלא ייראה כל כך ענק ואז זה קיבל חיים משלו. והשאר היסטוריה. אני זוכרת שהלכתי לפסיכולוג ושאלתי אותו למה הז'קט הזה עורר כל כך הרבה רעש, והוא אמר: 'דווקא בגלל המלחמה הזאת בתוכך, שכל הזמן את רצית לכסות וזה ירד ורצית לכסות וזה ירד, זה מה שגרם למקום הזה להיות לא גלוי עד הסוף".
בשלב זה בריאיון ריטה מפתיעה שוב ואומרת: "בעצם אתה יודע? אני מדברת איתך ואני כל הזמן מוצאת את מהות הספר שלי בתוך הדבר הזה – הגלוי והנסתר, שיש בתוך. זה גם הרבה עסיס והרבה עצב ובכי וברכה וכל הדברים האלו".
המתח בין שני העולמות הללו העסיק ומעסיק את ריטה עד היום: "התרבות הפרסית, המנטליות הפרסית, כל כך שונה מהתרבות והמנטליות הישראלית שאני חיה בה. זה כאילו שני עולמות, יש משהו בתרבות הזו שהיא מאוד מנומסת, סודית, זה כמו הרבה צעיפים אחד על השני, מלא מלא צעיפים. בכל פעם אתה חושב שהסרת איזשהו צעיף אבל יש עוד הרבה רבדים ושכבות וסודות מתחת שאסור לגלות, שצריך לשמור עליהם. זו מצד אחד תרבות שמרנית מאוד, אבל מצד שני תשוקתית ועזה. אם אתה רואה את אימא שלי, את האחיות שלי – אני באה ממקום כזה. ממשפחה של נשים צבעוניות. אימא שלי ואחיות שלי מרהיבות".
בעוד שנה תהיי בחצי הדרך ל-120.
"כן, בסוף מרץ אני הולכת להיות בת 59".
איך המספר הזה ואת? איך זה מסתדר?
"זה לא מסתדר".
בביקור בבית הדפוס היא לא מוצאת את המילים מרוב התרגשות, ומציינת שאימה מופיעה על כריכת הספר.
מה זה עושה לך?
"וואו, זה מרעיד את הלב".
אלה הילדים שלך?
"לגמרי".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות