קשה לכתוב טרגדיות כל כך נוראות כמו חייו של יונתן היילו, שהגיעו השבוע לקיצם. את הדרמה הזו ודאי יספרו בפרויקטים דוקומנטריים, בספרים ואולי גם בסרט שמבוסס על חייו.

זהו באמת מקרה יוצא דופן שלא סתם העסיק השבוע את התקשורת, וגרר הרבה דיונים ותגובות, אבל מותו של היילו - שלפי המשטרה נחשד כהתאבדות - הוא דווקא לא דבר יוצא דופן. כמוהו ישנם רבים – יותר מ-600 ישראלים בכל שנה מתאבדים, ומשאירים אחריהם משפחות מרוסקות, אכולות רגשי אשם ועצב. הכמות הזו, יותר ממספר הרוגי תאונות הדרכים, היא פשוט בלתי נתפסת.

יונתן היילו והחוף בו נמצא (עיבוד: פלאש/90 )
יונתן היילו והחוף שבו נמצאה גופתו|עיבוד: פלאש/90

ובכל זאת, אנחנו כמעט ולא שומעים עליהם. כאשר זה לא יונתן היילו או אנשים מפורסמים כמו דודו טופז ויגאל בשן (כל אחד והנסיבות השונות שלו, כמובן), המתאבדים נשארים באלמוניות מוחלטת, ומה שיותר מדאיג הוא שגם התופעה בכללותה נשארת בצללים.

זה לא במקרה: במשך שנים היה קיים חשש שפרסום של מקרי התאבדות, ובעיקר התייחסות חיובית למתאבדים, יגרור חקיינים וייצור כביכול לגיטימציה למעשה הזה. לאחרונה, הגורמים המקצועיים רואים את הדברים אחרת. "תתחילו לסקר באופן יומיומי את תחום ההתאבדויות בישראל", אמר לי השבוע פרופ' גיל זלצמן, מנהל המרכז לבריאות נפש גהה מקבוצת הכללית, "ככל שנעסוק בזה יותר, כך אנשים שסובלים ממצוקות נפשיות יפנו למרכזי הסיוע, וזה יחסוך חיי אדם. חד וחלק".

דיכאון, התאבדות, מתח נפשי (צילום: 123RF‏)
התופעה שלא מדברים עליה מספיק. אילוסטרציה|צילום: 123RF‏

מה שקורה כרגע הוא השתקה כמעט מוחלטת של התופעה: משפחות של מתאבדים מבקשות למחוק בתעודת הפטירה של יקירם את המילה "התאבדות" מחמת הבושה, הרצון להסתיר או אפילו בגלל ענייני ביטוח. למעשה, פרופ' זלצמן מעריך שמספר המתאבדים הרבה יותר גדול מהנתון הרשמי, משום שהמשטרה לא חוקרת את האירועים האלו ברגע שברור שהרקע אינו פלילי. כך קפיצה מבניין מוגדרת כ"נפילה מגובה", ומוות בעקבות בליעת כדורים מוגדר כ"דום לב".  

נוצר מסך של בושה ושתיקה סביב האובדנות, והמצב הנפשי שמוביל אליה, שכמעט תמיד מוגדר כדיכאון.

פרופסור גיל זלצמן
פרופ' גיל זלצמן

מאז התפרצות הקורונה ושיבוש כל מהלך החיים שהכרנו, ישנה עלייה תלולה בדיווחים על דיכאון ובפניות למרפאות בריאות הנפש. כולם מבינים את המצוקות החדשות – מההסתגרות בבית, פגיעה בהכנסה, אובדן הביטחון הכלכלי וגם חשש ממשי ממוות – כל אלו לא בדיוק תורמים לשקט הנפשי. ולמרות זאת, מספר ההתאבדויות דווקא יורד.

איך מסבירים את זה? התחושה הקולקטיבית שכולנו באותה סירה מפיגה במשהו את תחושת הבדידות האישית, וכמו במקרי קיצון אחרים בהיסטוריה, כשהחיים עוברים למצב הישרדותי, אנשים נדבקים בכוח לחיים. בהתאם, המומחים כבר צופים שבסוף המשבר הזה נראה עלייה באובדנות.

קל לפתור את העניין בגישה של "ממילא אין מה לעשות נגד זה", אבל תוכניות למניעת אובדנות באירופה, למשל, הצליחו להוריד בעשרות אחוזים את מספר המתאבדים בכמה מדינות. ואפילו בישראל יש מקום שבו זה דווקא נעשה, ובהצלחה: בעשור שעבר התאבדות הייתה גורם המוות מספר אחת בצה"ל. אחרי שנים בהן יותר מעשרים חיילים נטלו את חייהם הוחלט ליישם תוכנית מניעה רחבה, ובשנים האחרונות נרשמת ירידה תלולה במספר המתאבדים.  

זאת אומרת שיש מה לעשות, ועכשיו צריך לנקוט עמדה ולדרוש שהסטטיסטיקה העגומה שלנו תשתנה.

לתקשורת בארץ, ולמעשה בכל מקום, קשה לעסוק בהתאבדויות. באופן טבעי זה נושא מדכא, שנתפס רחוק מאיתנו ואי אפשר לסמן בו אויב כמו ארגון טרור, או לפחות גורם שלילי כמו נגיף – זוהי מלחמה ארוכה וסיזיפית, בלי גיבורים גדולים ודרמות שמצטלמות טוב. ובכל זאת, דווקא בגלל הדברים האלו אנחנו צריכים לשנות גישה ולהציף את התופעה, לשבור את מחסום הבושה ולהראות שיש גם תקווה לתיקון.

כי לא תעמוד על דם רעך.