בימים האחרונים קורים דברים מוזרים. כמה מחבריך, מכל הז'אנרים, חשים עצמם לפתע דב חנין, שלא לומר חנאן עשראווי, ומדגמנים התנגדות נחרצת למלחמה. בהפגנות מול משרד הביטחון, בפייסבוק, באימיילים עם לינקים לעצומות ובשיחות הזויות בברים ובחומוסיות הם זועקים את זעקתם ומבכים את מר גורלם של אזרחי עזה. "להפסיק את המבצע לאלתר" הם דורשים, "די לאלימות" הם בוכים, "לפתוח מיד במשא ומתן" הם מתפלפלים.
אחרי שעצביך נרגעים, אתה מנסה להבין האם מדובר באיזו דאחקה תל אביבית מתוחכמת או בסוג של סאטירה פורצת דרך שנשגבת מבינתך. מאחר ומחאותיהם החלו פחות מ-24 שעות אחרי תחילת המבצע, אתה תוהה האם הם יודעים משהו שאתה לא יודע. האם הם בדיוק חזרו משבוע מילואים בעזה ובידם תמונת מציאות הפוכה? מסופ"ש מפנק בדרום? אני לא זוכר - ואשמח שיתקנו אותי אם אני טועה - שמתישהו בשמונה השנים האחרונות הם יצאו להפגין או חתמו על עצומות למען תושבי שדרות. זה פחות סקסי כנראה.
בימים כתיקונם אני לא נמצא ימינה מרוב מכריי אלו בכל הקשור למפה הפוליטית, להפך, וכמו תמיד, גם הפעם לא מדובר בסוגיה של שחור או לבן. ביותר מצורה אחת גם ישראל אשמה במצב הטראגי בעזה, ובכך שחייהם של יותר מדי פלסטינים הם גיהנום באופן שגרתי. אנחנו לא כאלה תמימים כמו שעכשיו נוח לכמה אנשים לטעון.
"לגרום להם להתחנן שנפסיק"
יותר מכך, לא מדובר בתמיכה עיוורת בפעולה, ואני מניח שאני לא היחיד שמתפלל שהפעם הממשלה שלנו יודעת מה היא עושה, ושהיא תהיה נבונה מספיק כדי לסיים את העסק כשבאמת צריך. אין סיבה להיות חזירים. אלא שמה לעשות, זה קצת פאתטי, צבוע ומתחסד לעשות "נו נו נו" לצה"ל בזמן שאתה חוגג במסיבת כריסמס בלופט או מעביר ערב נעים בשסק, בדיוק כשתושבי אשקלון ואשדוד רצים למקלטים.
כן, מלחמה זה חרא, זה ברור. יותר מדי אנשים חפים מפשע מתים בימים אלה, והלב נקרע מהתמונות ומהסיפורים, בלי ציניות. הכל נכון, והלוואי שזה היה נגמר אתמול, אבל זה לא. ולמרות שזה נשמע רע, עדיף הם מאנחנו. ככה זה. להם אין אלוהים, כרגע גם לנו לא צריך להיות. לאף אחד אין כוח לקלישאות "מלחמת האין ברירה", אבל עד כמה שזה כואב לחבריי ידידי האנושות באשר היא (עם עדיפות לחלקיה הלא ישראלים כמובן), הפעם באמת אין.
אני לא רוני דניאל, אבל חלאס. ההניות והא-זהארים ביקשו את זה, ועכשיו צריך לגרום להם להתחנן שנפסיק, ושימות העולם. שולפים עליך סכין, תשלוף אקדח, המשוואה הזו עובדת גם במקרה הזה. גראד על אשדוד שווה טונה על עזה, וההמשך ברור. לא להגזים, לא להתבשם מריח ההצלחה ההתחלתית, לא להיות הם, אבל לעשות את מה שצריך לעשות. מצטער על ההתלהמות, זה פשוט מרגיש קצת מופרך לשבת בבראסרי, בזמן שכמה קילומטרים משם לישראלים אחרים אין חיים, ולשחק אותה אמנסטי אינטרנשיונל.