זה לא יהיה מופרך אם בסופו של דבר ברק אובמה יתגלה כפלופ, והרומנטיקה והתקווה יפנו את מקומן לאכזבה ולהתפכחות. לא מדובר בתסריט לחלוטין דמיוני, ואפשר להמר שיהיו לא מעט אנשים שישמחו לומר "אמרנו לכם". אבל גם במקרה כזה, עם שתי עובדות אי אפשר יהיה להתווכח: 1. אובמה היה מועמד שונה מכל מי שהיה בסביבה עד שהוא החליט להיכנס לזירה (ולא, כמובן שלא רק בגלל צבע עורו), כוכב רוק לא פחות מפוליטיקאי (גם בזכות מי ומה שהוא, אבל גם, ויש שיגידו בעיקר, בזכות התקשורת האמריקאית שהתגייסה לטובתו). 2. אמריקה ואזרחיה הוכיחו שהם לא מפחדים משינויים, מטלטלים ודמיוניים ככל שיהיו, ושהם הרבה יותר חכמים מאיך שמציגים אותם. כשהגיעה העת לבחור בעתיד טוב יותר ולקחת סיכוי בשביל מחר מלא אפשרויות חדשות, הם לא נתנו לאדישות לנהל את חייהם וידעו מה לעשות. יהיו הסיבות אשר יהיו – שניים מההסברים היותר מקוריים של ימי פוסט הבחירות להיסטריית אובמה הן ההשפעה של סדרת המופת "הבית הלבן" ואפקט "אמריקן איידול", שנתן לציבור המסמסים, במיוחד לצעירים שבקרבו, את ההרגשה שהם אכן יכולים להשפיע.
שתי העובדות האלו, הכה משמחות ומעוררות גאווה אם אתה אמריקאי, הן גם אלה שגורמות לך להתפתל מקנאה אם אתה ישראלי, לא רק בגלל שהפוליטיקה הישראלית לעולם לא תדגדג את מקבילתה האמריקאית בעוצמתה ושיעור קומתה, אלא מאחר שמהפכה בכזה סדר גודל אינה אפשרית פה.
הייאוש והדטרמיניזם מקורם בכמה סיבות: הראשונה היא שכמעט ואין בעולם עם אדיש כמו עם ישראל, על אף שהישראלים הם מבין האנשים היחידים על פני הגלובוס שלא יכולים להרשות לעצמם להיות אדישים. לא ניסחף לדמגוגיה בלתי מתוחכמת, אבל בגדול אצלנו הכל עובר, הכל מותר, ועזבו אתכם, למי יש כוח. זה מוזר כמובן, הרי אנשים תבוניים שיודעים שמישהו עושה להם רע ובידיהם הכוח לזרוק אותו לכל הרוחות עושים בדיוק את זה, אבל לא כאן, לא בישראל. באופן די מעורר רחמים, אנחנו נמצאים בסוג של יחסים חולניים עם המנהיגים שלנו, בכל התחומים ובכל הז'אנרים, חוטפים מכות מימין ומשמאל, אבל תמיד חוזרים לעוד מנה. טאף לאב, מי אמר שזה לא כיף.
הסיבה השניה, והעצובה יותר, היא שפשוט אין לנו אלטרנטיבות ראויות. הבחירות בפתח, ובאוויר יש ריח קשה של ניינטיז בחסות הברקים והביבים. "גראונדהוג דיי" גרסת הפוליטיקה, ועד שהיא תוכיח אחרת, ציפי לבני היא לא ממש הבשורה שלה חיכינו. ולא, גם בני בגין לא, למרות ש"פוליטיקאי נקי כפיים", אחיו "איש ישר" ובן דודם "אדם שלא דבק בו רבב" הם תארים שמצליחים משום מה לחרמן פה כמה אנשים מוזרים.
זה הרגע לעשות שינוי
מישהו רואה איזה אובמה ישראלי באופק? מישהו שאפילו מזכיר את הפרסונה, הכריזמה, הערכים? מישהו שמע על איזה יורש עתידי ששווה להתגייס בשבילו, שיטרוף את הקלפים, שיהפוך אותנו למדינה שפויה, קצת יותר נעימה למגורים? אחרי שנים של פוליטיקאים ומנהיגים שגג יכלו לנכס לעצמם את הסיסמה "No We Can't", הגיע הזמן שיהיה גם לנו מישהו, או מישהי, מספיק ראויים כדי לרוץ עם "Yes We Can"(מעניין יהיה לראות מי יתגלה כמועמד הכי חסר מודעות בבחירות הקרובות וינסה לרוץ עם הסלוגן של אובמה). למרבה הצער, עד שיוכח אחרת, נדמה שהיום הזה עדיין מאד רחוק.
אבל יש גם נקודת אור: מחר, בסמיכות משמחת, בבחירות המקומיות בתל אביב, יש לתושביה הצעירים, ביניהם גם מסמסי "כוכב נולד", הזדמנות להוכיח שלא רק שהם לא מפחדים משינוי, גם יש להם כוח לצאת מהבית בשבילו. אי אפשר להגיד שרון חולדאי הוא ראש עיר רע, הוא לא, אבל ייתכן שהגיע הזמן למישהו חדש, מחובר יותר לבוחריו. דב חנין ורשימתו הם אלטרנטיבה ראויה ומרגשת (כמו במקרה אובמה, לפחות בחזון שעל הנייר), גם לרשימת רוב העיר יש מה לתרום, ומועמדותם לראשות ולמועצת העיר היא סוג של מבחן אופי לכל מי שאת רוב זמנו מכלה בעיקר בבכי על מר גורלו. הנה הגיע הרגע לעשות שינוי, להראות שאכפת, שהאדישות אינה כרונית.
גם אם חנין לא יזכה, אחוזי בחירה גבוהים בו וברשימות שמבטיחות משהו אחר, חדש, מעודכן, ישמשו כרוח גבית עוצמתית לשינוי גדול יותר, לא רק לוקאלי, בהמשך, וכהוכחה שגם אנחנו מסוגלים לדאוג לעצמנו.