תחילה אני רוצה להתנצל בפני כל הצופים שחשו קצת פחד ואי נוחות בזמן צפייה בסרטון "היום האחרון", אבל בעצם... זו הייתה כוונתי.
הסרט הופק באפס תקציב ובהתנדבות מלאה של כל הצוות שמורכב מחברים לעבודה ולא שחקנים מקצועיים (למעט רעייתי בסרט שירה אילן המקסימה).
את הסרט צילמנו בהרי ירושלים על רקע הנוף המדהים של גוש דן, היו קצת תקלות וביטול יום צילום בשל תנאי מזג האוויר באזור, ואפילו נאלצנו להפסיק מספר פעמים את הצילומים מכיוון שאנשים רבים שנסעו בכביש חשבו שמדובר באירוע אמיתי, ועצרו את רכבם על מנת לסייע.
הרעיון הזה קיים במוחי כבר למעלה משלוש שנים, והסיבה שצילמתי רק עכשיו את הסרט היא בעצם הבשלת התנאים ליצירתו, התוכן מאוד רלוונטי לתקופה, וכן מיצוי היכולות הטכניות ליצירת אפקטים ויזואלים ברמה גבוהה.
עברו מספר שעות מהרגע שהסרטון עלה לרשת ועד שנוצר כדור השלג הענקי הזה, והתגובות לא איחרו להגיע. היו שחשבו שבחרתי בצד הימני המעודד תקיפה באירן, אחרים אף טענו שזוהי פרופגנדה שמאלנית שמטרתה להפחיד את הציבור ולפגוע במורל, והאמת היא אחרת.
אני אב ל-2 ילדים ונכד לניצולת שואה, ששומע לפחות פעמיים בשבוע איך מנהיגים בעולם מבקשים למחוק אותנו מהמפה. בעולם בו החשש מנשק גרעיני הוא נחלת הכלל, ולא שייך לישראל בלבד, החלטתי שאני רוצה להעביר את תחושת הפחד הקיומי הזה אשר כולנו חולקים. זו הסיבה לכך שאני משוכנע ואף שמח שלכל אחד הפרשנות שלו - מכל צדדי המתרס הפוליטי, כשרוב המגיבים בהחלט פרגנו ונתנו לי תחושה שנגעתי בנושא כואב אבל מתבקש.
לסיום אני רוצה להודות לכל המשתתפים בסרט שנתנו מעצמם מעל ומעבר, אילתרו, ו"אכלו הרבה אבק": לאורית אשתי היקרה, שירה אילן, ירון רחמים, יעל גלוזמן, יוגב לביא, יגאל עמוס, עמנואל מן, וגיא נובוטני שהפחיד אותנו בקולו כקריין החדשות.