יוני (השם המלא שמור במערכת) גדל במושב דתי בצפון הארץ ואחרי לימודיו בישיבת הסדר המשיך לשירות קרבי, ממנו המשיך לטיול הגדול בדרום אמריקה. אחרי ששב לארץ לא חזר להתגורר ביישוב שבו נולד, וגם את הכיפה ואורח החיים הדתי השאיר מאחוריו. הוא ערק לתל אביב, יצא בשאלה, ופיזר גם את סימני השאלה שריחפו מעליו מאז ומתמיד בנוגע לנטייתו המינית.

הוא התחיל לצאת עם איתן ואחרי כמה שנים של חיים משותפים ותשלומי שכירות גבוהים בעיר הגדולה, החליטו השניים שהם רוצים לממש את החלום על בית במושב, עם כל החבילה. במקביל לבירורים ראשוניים בנוגע לפונדקאות, בדקו בני הזוג את האפשרות לרכוש בית קטן בהרחבה החדשה במושב נעוריו של יוני.

"חשבנו שנהיה קרוב להורים, ושניתן לילדים שלנו אווירה קהילתית וחופשייה מלחצים כפי שאנחנו גדלנו, במדשאות ובחוץ, בלי כבישים ופחד", מעיד יוני. "אנחנו ביחסים טובים עם המשפחה שלי ומבקרים תדיר ביישוב". ואולם, כשנפוצה השמועה שיוני רוצה לחזור, עם בן זוג, החלו הרחשים.

"אנשים שעד לפני רגע היו שכנים אדיבים וחברים מהילדות, נהפכו להיות נציגים חרישים של ועדת הקבלה והנהגת היישוב", מספר יוני. "פתאום נחשפתי לפנים אחרות של המושב שגדלתי והתחנכתי בו, ושלמרות הקשיים שעלו לפעמים, הוא הבית שלי. הבנתי שהמשפחה החדשה שאני רוצה לעצמי לא רצויה במקום שבו גדלתי". במושב של יוני אמנם לא פועלת ועדת קבלה רשמית, אך הוא לא היה זקוק למכתב דחייה רשמי. הוא פשוט הבין.

במקרה אחר, ביישוב קהילתי בצפון, אחד מהשוכרים ניסה לרכוש קרקע ביחידות חדשות ששווקו ביישוב - ונכשל. הובהר לו כי אשתו, דתייה שאינה חובשת כיסוי ראש בתוך הבית, לא שומרת מסורת "כראוי" ואינה מקפידה על אורחות החיים הנהוגים ביישוב.

זוג גייז  (צילום: ShutterStock)
"פתאום נחשפתי לפנים אחרות של המושב שגדלתי והתחנכתי בו"|צילום: ShutterStock

"במושבים ניתנת לאנשים כמוני־כמוך סמכות בלתי מוגבלת להחליט לגבי חיים של אחרים, ולעצום לכולם את העיניים מפני כל מי שקצת שונה", אומרת גאיה (שם בדוי), דתייה שמשפחתה ניסתה להתקבל לקיבוץ חילוני בדרום הארץ. "כל עוד התגוררתי כאן זה היה בסדר, אבל ברגע שביקשתי להיות חלק מהחברות, דחו אותי באצטלות כלכליות והתייחסות להיעדר משאבים להקמת מוסדות שישרתו אותי - והשאירו אותי בחוץ. החשש שאהיה חלק מהם הוציא אותם מדעתם. הם מצליחים להרחיק כל מי שהוא לא בדיוק כמותם".

 יוני וגאיה מבטאים את תחושותיהם של מועמדים רבים שמתעניינים במעבר ליישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים. העלבון חוזר על עצמו בגרסאות שונות ברחבי הארץ - ביישובים דתיים וחילוניים כאחד.כל הנדחים עמם שוחחנו ביקשו להישאר בעילום שם, כאות קלון שדבקה בהם. המשפחות נדחו מסיבות מגוונות ושונות, לעתים לפני שעמדו בפני ועדת קבלה: כי נראו עשירות מדי, ליברליות מדי, שמרניות מדי; בגלל ילד עם תסמונת דאון או פיגור שכלי; בגלל אמונה דתית ובשל חוסר צניעות. לטענת משפחה אחת, האב ההלום קרב יצר חשש שסיוטי הלילה שלו יפרו את שלוות השכנים.

שריד היסטורי

לא מדובר במנגנון בלעדי ליישובים שיתופיים ולקיבוצים, אלא בפרקטיקה הנהוגה גם בערים הגדולות שבהן עדיין מתקיימים שרידי אגודות שיתופיות, וגם בכמה מהפרויקטים החדשים והיוקרתיים שבהם ועדות קבלה מזן חדש. האגודות השיתופיות הוקמו ברובן בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמות, וכמה מהן הצליחו לשמור על המנגנון במשך עשרות שנים. דוגמה ראשונה היא מתחם מגורים המורכב משלושה בניינים דו־קומתיים בשכונת רחביה שבירושלים, במפגש הרחובות ארלוזורוב, עזה ועובדיה מברטנורא.

 כ-30 משפחות מרחביה משתייכות לאגודה שיתופית לשיכון, מעונות עובדים ב' שמה. האגודה הוקמה ב-1934 וחבריה הם הבעלים המשותפים של הדירות - הרישום בטאבו של כל אחת מהדירות הוא על שם האגודה. כדי למכור את המניה באגודה, כלומר דירה במתחם, נדרשים חברי האגודה לאישור אסיפת האגודה, אשר לקופתה נכנס 1% משווי המכירה. החברים יכולים להטיל וטו ולדחות קבלה של שכן חדש למתחם, בכפוף לתקנון האגודה מ-1934. בשנה שעברה מספר חברי אגודה הטילו וטו חריג על עסקת מכירה.

"אנחנו קומפלקס מגורים סגור שמקיים תקנון מסודר מאוד במשך עשורים", אמר ל-TheMarker אחד מחברי האגודה. "התקנון מורה על כך שכל מי שחבר באגודה חייב להתגורר בפועל בנכס, כך שהדירות לא יהפכו להיות דירת רפאים או Airbnb, וכן שמי שמחזיק בדירה מתחייב שזו דירתו היחידה בירושלים.

התל-אביבים שסובלים מ-AirBnb (צילום: החדשות‎)
דואגים שהדירות לא יהפכו להיות דירת רפאים או Airbnb|צילום: החדשות‎

"באחרונה נתקלנו בוויכוח עקרוני ואישי סביב מכירת אחת הדירות למישהו שהיה צריך להתקבל לאגודה, ואחד מחברי הוועד התנגד לקבלתו. הדחייה לא היתה מטעמים דתיים או עדתיים או כל פיקנטריה שהמתווכים הירושלמים מנסים להדביק לנו, אלא סביב משהו אישי בין מספר אנשים. התקיים דיון באסיפה, והורינו על פשרה שתהיה מקובלת על כולם. ככלל, האגודה מנסה לשמור על אווירה פלורליסטית במתחם, בלי מתיחויות. כאגודה אנחנו עוסקים יותר בעניינים של ניהול משותף כמו ביטוח, טיפוח גינה, תחזוקת גגות ושיפור החזות - ופחות במבחני אישיות".

באגודה אחרת בלב תל אביב שותפות 18 משפחות, המתגוררות בפנינת נדל"ן שיזמים רבים נושאים אליה עיניים: בניין במתחם קרית מאיר ההיסטורי, בתחום הרחובות אבן גבירול, דובנוב, צייטלין ומאנה. כל אחד מ-13 הבניינים במתחם, שנבנו בסוף שנות ה-30, היה בעבר רשום כאגודה שיתופית אולם מרביתן התפרקו. אחת מהשורדות היא האגודה השיתופית בית השרון שברחוב דובנוב. מה שמשאיר ככל הנראה את האגודה פעילה הוא לא זיקת החברים להשיב את חדר הכביסה השיתופי לחיים, אלא ההימנעות מתשלום של כ-10,000 שקל לעו"ד ולרשויות עבור הליך שיוך ורישום הדירות בטאבו.

מניע נוסף התגלה בשנים האחרונות, מספרת אחת החברות: היכולת של האגודה להתגונן יחד מפני יזמי תמ"א 38. הפניות הנהוגות של קבלני החתימות לכל בעל דירה בנפרד במטרה להשיג את הרוב הנדרש לא מצליחות לעמוד מול המנגנון המשותף של האגודה.

רחביה ירושלים, ישראל לבנה (צילום: נושה אביגל)
שכונת רחביה. כדי למכור דירה במתחם, נדרשים חברי האגודה לאישור אסיפת האגודה|צילום: נושה אביגל

האגודות השיתופיות העירוניות הן זכר היסטורי ברובן למערכות שכוונתן המקורית היתה שיתופית בהרבה, בדיוק כשם שהקיבוצים והמושבים קיימו בעבר מערכות של שותפות כלכלית עמוקה ותלות הדדית. האחריות המשותפות על חדר כביסה, צרכנייה, חדר ילדים וכו', הצדיקו את הזכות לבחור מי יגור לצדך. ואולם, בעידן שבו ערכים כמו קהילתיות ושכונתיות נעשו למוצרי צריכה, עולה השאלה לגבי מעמדן ונחיצותן של מנגנוני הקבלה הישנים.

גרסה מעודכנת מודרנית וקפיטליסטיות של קהילות מסוגרות מופיעה ונפוצה במתחמי יוקרה סגורים ומסוגרים כמו "סי אנד סאן", שבהם התושבים דוחקים מהם חברים שהם לא רוצים בחברתם בעזרת כרטיס כניסה מרכזי: נפח חשבון הבנק. כמו כן, לחלק ממתחמי המגורים יש תקנונים מחמירים, במסגרת החוקית של "תקנות הבית המשותף" שעליהם מחויבים הדיירים לחתום. יש בניינים שבהם גובים את דמי הניהול גבוהים, שמייצרים סלקציה טבעית.

מי שדירוג האשראי שלו הולם את המעמד אך עדיין אינו רצוי בעיני השכנים, יכול למצוא את עצמו עובר מסכת השפלות ושורה של סנקציות - משימוש במצלמות האבטחה שעוקבות אחרי הפעילות סביב הדייר, ועד לתלונות חוזרות ונשנות למשטרה על רעש. גם יצירת מטרדי רעש מכוונים כלפי המשפחה, או התעלמות ממנה במרחבים המשותפים - בבריכה, בחדר הכושר, בספא - הן תופעות אופייניות למתחמי יוקרה שבהן דירות מתומחרות בארבעה מיליון שקל ומעלה. במתחמים המבודדים והמסוגרים גם ככה, עדיף להרגיש שייך.

נגד הטבע האנושי

ראשיתן של ועדות הקבלה הפורמליות הפועלות כיום בפקודת האגודות השיתופיות שתוקנה עוד בימי המנדט הבריטי. לפי נוסח החוק מ-1937 מטרת האגודות, גם כיום, הן "טיפוח החיסכון, העזרה העצמית ועזרת גומלין בין אנשים בעלי אינטרסים כלכליים משותפים כדי להביא לשיפור בתנאי חייהם".

שכונה בחולון (צילום: Roman Yanushevsky, Shutterstock)
פעם אורח החיים הצדיק את הזכות לבחור מי יגור לצדך|צילום: Roman Yanushevsky, Shutterstock

תיקון 8 לפקודת האגודות השיתופיות משנת 2011 נועד להסדיר את פעולתן של ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים (עד 400 בתי אב) בנגב ובגליל ולאפשר לתושבי יישובים אלה קיום אורח חיים קהילתי־כפרי המבוסס על לכידות חברתית ותרבותית, כלשון ההסבר לתיקון. עקרונות אלה חלים גם על מושבי עובדים, מושבים שיתופיים וקיבוצים מופרטים ושכונות ההרחבה שבהם. לפי החוק, ניתן להתנות הקצאת מקרקעין מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) או העברת זכות במקרקעין ממתיישב יוצא למתיישב נכנס באישורה של ועדת קבלה יישובית.

ועדות הקבלה של היישובים הקהילתיים מורכבות מחמישה חברים: שני נציגים מהיישוב הקהילתי, נציג התנועה שהיישוב הקהילתי מסונף אליה או חבר בה (או נציג נוסף של היישוב הקהילתי, אם היישוב הקהילתי אינו מסונף לתנועה); נציג הסוכנות היהודית לארץ ישראל או נציג ההסתדרות הציונית העולמית; ונציג המועצה האזורית שבתחום שיפוטה נמצא היישוב. בהרכב הבסיסי יש כדי להעיד על אופיים הציוני הכמעט מחייב של היישובים הקהילתי.

שופט בית המשפט העליון אהרון ברק הוציא בשנת 2000 פסיקה תקדימית, המוכרת כבג"ץ קעדאן, שמשמשת מאז תקדים בכל מה שנוגע לאופן שבו מדינת ישראל מנהלת את הקרקעות שבבעלותה. בעתירה קבלו בני הזוג עאדל ואימאן קעדאן מבאקה אל־גרביה כי בקשת הקבלה שלהם להצטרף ליישוב קציר, שהוקם על ידי אגודה שיתופית על קרקע שבבעלות הסוכנות היהודית, נדחתה משום שאינם יהודים. העותרים טענו כי מדובר בהפרה בוטה של עיקרון השוויון וכי זו מדיניות מגמתית של מדינת ישראל שמאשרת הקמת יישובים המיועדים ליהודים בלבד. בג"ץ קבע כי המדיניות מהווה אפליה אסורה.

עם זאת, נוסח החוק הקיים מאפשר לוועדות קבלה לדחות מועמדים ממספר טעמים הנתונים לשיקול דעתם. הטעמים האובייקטיביים הם בחינת היכולת הכלכלית של המועמד, ובחינת כוונתו של המועמד לנהל את מרכז חייו ביישוב הקהילתי לפי הצהרותיו. שיקולים נוספים הם "התאמת המועמד לחיי החברה בקהילה", "התאמת המועמד למרקם החברתי־תרבותי של היישוב הקהילתי" ועמידה ב"מאפיינים ייחודיים של היישוב או האגודה שקיבלו את אישור הרשם".

ילד דתי וילד חילוני מחזיקים ידיים (צילום: צביקה נבו,  יחסי ציבור )
ועדת קבלה יכולה להכריע אם ביישוב חילוני־ליברלי ראוי שתתקבל משפחה דתית מסורתית |צילום: צביקה נבו, יחסי ציבור

כך למשל יכולה ועדת קבלה להכריע אם ביישוב חילוני־ליברלי ראוי שתתקבל משפחה דתית מסורתית (מוסלמית או יהודית), ואם בקבלתם יש התאמה למרקם החברתי התרבותי של היישוב, או פגיעה בו. כך למשל אם חד־הורית יכולה להידחות בטענות הקשורות לבחינת היכולת הכלכלית שלה (מפרנסת יחידה). גם השתייכות לזרם דתי מסוים ולמידה במוסדות חינוך תורניים יכולים להיות קריטריון לסינון. אחד הגורמים ששוחח עם TheMarker טען כי בחלק מהיישובים הדתיים, צירופן של רווקות מבוגרות או גרושות נשקל בכובד ראש. זאת בשל החשש כי הן עלולות להוות איום או לערער על המבנים הקהילתיים והמוסדות המשפחתיים הקיימים.

שאלה שקיימות בתוך כל קהילה ובכל חברה

"אם חבר קהילה דתי יבקש ממני להעלים את חיי התרבות ביום שישי מהיישוב החילוני־ליברלי שבו אני מתגורר, אומר לו: 'צר לי - אבל זה לא יקרה'. זה חלק מעסקת החבילה שהוא ידע עליה כשהתקבל למושב", אומר נחרצות עמוס דותן, חבר המושב השיתופי מולדת שבגליל התחתון.

"אדאג לשפץ עבור החבר הדתי את בית הכנסת ביישוב ולהשמיש אותו לצרכיו, אבל אין סיכוי שאסכים להעלות לדיון באסיפה הכללית את השאלה 'האם יש לקיים את אירועי התרבות ביום שישי'", ממשיך דותן. "לא אתן לחבר חדש, אחרי שחתם על הסכמתו לקבל את אורחות החיים של המקום, לשבש את חייהם של אנשים שמחויבים ומאמינים באורחות החיים הקיימים. בדיוק כפי שאם אני אבקש להתקבל ליישוב קהילתי דתי, לא אדרוש מהאסיפה לדון באפשרות לקיים מדי ערב שישי מסיבות ריקודים".

דותן לא רק מתגורר בעצמו במושב שיתופי, הוא גם יועץ לתהליכים קהילתיים, בעל תואר שני בתכנון ערים ומומחה בתכנון ופיתוח המגזר הכפרי בישראל. כמו רבים העוסקים בתחום, גם דותן טוען שהשיח הציבורי ששולל מן היסוד את ועדות הקבלה לוקה בחוסר מידע, פוליטיזציה, צביעות ובהטיות, ומעלים מעיני הציבור היבטים רחבים שיש לקחת בחשבון. "הרי גם בשכונות גאולה ורמות בירושלים יש לתושבים אפיונים ייחודיים אחידים בלי ועדות קבלה רשמיות, ומנגנוני חברות שמאותתים לך שלא כדאי לך להתקרב אם אתה לא שייך", הוא מפרט. "גם לכפרים ערביים שכנים יש לעתים אפיונים שונים כמו שיוך דתי או חמולתי שונה, ולא תמיד קל לתושבים לעבור מכפר אחד לאחר. מדובר ביישובים שאינם סגורים, אך יש בהם מרקמים דקיקים, זהויות ייחודיות וצביון קהילתי שיודע לשמר את עצמו ולפלוט ממנו את מי שלא מתאים במנגנונים א־פורמליים. על זה איש לא מרים גבה, אבל על התהליך הסדור של הוועדות ביישובים הקהילתיים יש ביקורת תדירה".

העיר הכי שמחה (צילום:  dnaveh, shutterstock)
מדוע לייצר במודע קונפליקט בכפייה? |צילום: dnaveh, shutterstock

דבריו של דותן תואמים במידה רבה את הערכות הגורמים המקצועיים במגזר הכפרי ברשות מקרקעי ישראל, לפיהם בוועדות הקבלה הפורמליות ליישובים קהילתיים יותר מ-95% מהמועמדים עוברים את בחינות הקבלה. רמ"י היא הגוף שמנהל את ועדת ההשגות, שאליה מגיעים מי שנדחו על ידי ועדות הקבלה ומבקשים לערער על ההחלטה.

לטענת דותן, השאלה המהותית שמציפות ועדות הקהילה הפורמליות היא שאלה שקיימת בתוך כל קהילה וחברה אנושית: "האם לכל קהילה יש את הזכות הממשית לשמור על זהותה, אורחות חייה וערכיה בצורה שלא מאיימת על קהילות אחרת? האם בכפר שבו צמים בחודש הרמדאן יהיה לגיטימי ומועיל שאעשה על האש באמצע הצום בשם קדושת החירות? מדוע לייצר במודע קונפליקט בכפייה? אין פה מימוש זכויות וחרויות אזרח, אלא פגיעה בהם. להבנתי, השאיפות שכל המחיצות יוסרו ושאנשים ידחיקו מאפיינים שחשובים להם, מתבדות ולא מוכיחות את עצמן בנושאי דת, זהות וערכים. הצורך בזהות הוא בסיסי מאוד לבני האדם וכיום אפילו יותר. החזון הליברלי הנאור - לפיו כל בני האדם הם אותו דבר ויכולים לחיות זה לצד זה כשהם מתעלמים מהצרכים הטבועים בנו להרגיש שייכות ולהיות חלק מקהילה - מתפוצץ לכולנו בפרצוף בשנים האחרונות, בין אם בפריז ובין אם בעפולה. אנחנו עדים לתגובת נגד מוקצנת לרעיונות של היפר־גלובליזם והיפר־ליברליזם, שמתבטאת בהליכה לקיצוניות בגלל צורך ורצון לשמור על הזהות הבסיסית שלנו, כבודדים, אומות וקהילות, לפעמים עד כדי פגיעה בדמוקרטיה, מוות ושפיכת דמים. כדאי להרגיע מגמה זו, ולא להעצימה".

לדברי דותן, "אנחנו יכולים להיות שכנים נהדרים של יישובים קהילתיים דתיים־לאומיים, חרדים או מוסלמים אדוקים, ולגור במרחק קילומטר אחד מהשני ביחסים טובים. לכפות על אנשים עם צרכים שונים לחלוק את אותם המשאבים ולגור באותו רחוב - יכול להוביל לפיצוץ. דווקא ממקום של כבוד וחירות, אני מאמין ביכולת של כל קהילה לקיים את עצמה בהתאם לאורחותיה ובלי להכניס אליה ניסויים קיצוניים. דווקא כליברל, זוהי תפיסה אוניברסלית סימטרית לכולם. אין בה חזק וחלש, עליון ונחות. זו זכותם של האזרחים והקהילות כולן בתוך מסגרת מוסכמת אחת של חוקת המדינה".

לטענת רבים מהתומכים בקיומן של ועדות הקבלה, הקשרים ומארג המחויבויות ההדדיות ביישובים השיתופיים יוצרים תלות גדולה בהרבה בין החברים מאשר בין השכנים בעיר. "לא מדובר רק בחתימה על תקנון וגם לא בתשלום דמי קהילה, אלא בערבות גבוהה זה לזה. בטיפול באוכלוסיות מבוגרות, בניהול מערכות החינוך הא־פורמליות ובפעוטון מגיל אפס", אומר דותן. "יש מנגנון שלם שלוקח אחריות, זה מכניזם אחר מהמגזר העירוני ולכן גם הדרישה להסכמה על ערכי ייסוד משותפים. אם קולטים תושבים חדשים בהדרגה ובמסות קטנות מצליחים לשמר את זה, אבל ביישובים שיש בהם קליטה מסיבית של משפחות ללא הסכמה על אורחות חיים, הקהילה והשותפות עלולות להימחק".

השטח האפור

גם אם יש הגיון בקיומן של ועדות הקבלה וצורך בהן, אי אפשר להתעלם מהיעדר השקיפות בחלקן. במאי האחרון פירסמה ועדת המחקר של הכנסת עבודה על ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים בנגב ובגליל כדי לבחון כמה מהם הפסיקו את פעילות ועדות הקבלה לאחר שחצו את רף 400 בתי האב, כפי שקובע החוק. מהבדיקה עלה כי 24 יישובים שבהם יותר מ-400 בתי אב ממשיכים לקיים ועדות קבלה. מסקנה נוספת מהמסמך היתה שרשם האגודות השיתופיות במשרד הכלכלה, רמ"י והחטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית - הגופים שאמורים לפקח על התחום - אינם מחזיקים במסד נתונים משותף על מספר היישובים המקיימים ועדות קבלה וכי אין רישום סדור של מספר בתי האב ביישובים קהילתיים. גם למשרדי הבינוי והשיכון ופיתוח הנגב והגליל אין נתונים בנושא.

לפי העבודה, במועצה האזורית גליל עליון ובמועצה לכיש מתקיימות ועדות קבלה במספר יישובים בני יותר מ-400 בתי אב רק במקרים שמחליפים זכויות בנכס קיים ולא בבנייה של בתים חדשים. במטה אשר ובעמק יזרעאל טענו המועצות האזוריות כי גם ביישובים שבהם יותר מ-400 בתי אב, רמ"י היא זו שדורשת לקיים ועדות קבלה לתושבים חדשים, ולכן ועדות הקבלה לא הופסקו.

אחד מהתנאים המאפשרים את ועדות הקבלה ביישובים אלה הוא השטח האפור באופן הספירה של בתי האב. "יש הגדרות שונות של יחידות. יש גופים שסופרים משקים, יש שסופרים יחידות דיור ויש שסופרים משפחות. זה מאפשר לתמרן ולהגמיש את ההגדרות". הסביר ל-TheMarker מתן שחק, כותב המחקר. "ההגדרות השונות של הגופים השונים מאפשרים מצב של נתונים לא אחידים, וכך מתאפשר המשך קיומן של ועדות הקבלה, תוך ניצול היעדרו של גוף אחראי כלשהו אליהן הן נדרשות לדווח באופן סדור".

מרמ"י נמסר בתגובה כי "רשות מקרקעי ישראל היא הגוף שמקצה את הקרקע בישובים הקהילתיים והעסקות במקרקעין נערכות מולה, בין אם מדובר ביישוב שמקיים ועדת קבלה ובין אם לאו. מטעם זה, ואף שוועדות הקבלה מעוגנות בתקנות האגודות השיתופיות, דנה הנהלת הרשות ואישרה באחרונה דגשים לדרך עבודתן של ועדות הקבלה לישובים הקהילתיים. הדגשים גובשו בהתאם לעבודת צוות שכלל נציגים של רמ"י, משרד המשפטים ורשם האגודות ומפורסמים לציבור. ועדות הקבלה אינן יכולות להתייחס ליישובים שאינם בגדר החוק ובכלל זה יישובים עם יותר מ-400 בתי אב, ועליהן לוודא כי הן פועלות בהתאם לחוק ולנהלי רשות מקרקעי ישראל הקובעים זאת".

בכירים בתחום המגזר הכפרי ברשות מקרקעי ישראל מסבירים כי נציגי רמ"י לא יושבים בוועדות הקבלה ולא יכולים להיות מעורים בהליכי המיון בכל אחד מהיישובים הכפריים, וכי הרבה מהפסילות בוועדות מתרחשות עוד לפני ההגעה לוועדת הקבלה האזורית או לוועדת ההשגות. עם זאת, כל מקרה שמגיע לידי הרשות נבדק ונבחן לעומק.

פרדוקס מכוני הקבלה

מי שחוות דעתם נשמעת בכל ועדות הקבלה הם מכוני אבחון פסיכולוגיים כגון "צומת דרכים", "קינן שפי" ו"אדם מילוא". לפי פקודת האגודות, אפשר לקבוע שמועמד אינו מתאים לחיי חברה בקהילה רק על סמך חוות דעת מקצועית. המושבים והקיבוצים פונים למכוני הקבלה השונים בבקשה להתאים להם מבחן לפי ערכי הקהילה והעקרונות החשובים להם. פרמטרים שנבחנים הם "יכולת לתרום לקהילה", "יכולת השתלבות במערכות אישיות", "סבלנות לזולת ואמפתיה לאחרים", "חוזק אישיות לעמוד בתהליכי הסתגלות", מידת העצמאות והפרטיות, היכולת להתמודד במצבי לחץ ומשבר והרצון להתבלט כיחיד או להשתייך לקבוצה.

האבחונים אינם אחידים בכל היישובים ומידת ההעמקה בחוות הדעת תלויה בתקציב ובשיח המקדים עם היישוב. משום שהיישוב הוא הלקוח המשלם, שקובע את הקריטריונים להתאמה בלי פיקוח ואכיפה, המכונים "שבויים" של רצונותיו. סתירה מבנית זאת באה לידי ביטוי אשתקד, כאשר לפי פרסום ב"הארץ" מכון "אדם מילוא" שינה חוות דעת מקצועית שניתנה על משפחה, לאחר שהיישוב הקהילתי עצמו עירער על חוות הדעת הראשונה.

נמרוד בצר, מנכ"ל ובעלי "אדם מילוא" מסביר כי "ככלל כמכון אבחון מקצועי אנחנו נדרשים לייצר מסמך מקצועי שנשען על כלים מהימנים ומתוקפים מדעית, שמאבחן תפקוד והתנהגות של מועמד בקהילה. הממצאים לא מבקשים לנתח לעומק את קווי אישיותו של המרואיין, אלא בעיקר להצביע על דרך השלילה על מי שעלול להיות לא מתאים להשתייך בקהילה, עד כדי שיפגע בתפקודה".

לפי בצר יש שונות גדולה במאפיינים של יישובים קהילתיים דתיים על פילוחיהם השונים, לעומת קיבוצים ומושבים. מי נפסלים? "מי שבעלי מאפיינים קריטיים שיכולים לפגוע בתפקוד של הקהילה, עם התייחסות ספציפית לאקלים החברתי של היישוב. אנשים עם נטיות אלימות או אנשים לא מסגרתיים ולא חברתיים שניתן להעריך שלא יוכלו להשתלב במבנים הקהילתיים הקיימים, יקבלו הערכה נמוכה", משיב בצר.

לדבריו, ב"אדם מילוא" מסרבים לקבל כל מידע מקדים על המועמדים כדי למנוע הטיה, וכי אין כל נגיעה או בחינה של יכולות כלכליות, שירות צבאי, נטייה מינית ומידת דתיות, אלא שאלות תפקודיות בלבד במטרת להביא חוות דעת מהימנות וניטרליות ככל שניתן.

 

יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il

הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker

כתבות נוספות:

תשכחו את מה ששיננתם: מהפך בלימודי המתמטיקה

איפה זינקו מחירי הדירות - ומי באמת נהנה מתוכנית מחיר למשתכן?