בעיית הפקקים בישראל לא חדשה, והולכת ומחמירה עם אלפי רכבים חדשים שעולים בכל שנה על הכביש. לדוגמה, במרכז התעסוקה הגדול בארץ, תל אביב, על כל דרך שאמורה לקחת חצי שעה בשעת העומס מתווספות עוד 28 דקות – מקום 21 מבין מדינות ה-OECD. אבל עם כל הכבוד לתל אביב, נראה שדווקא תושבי היישובים הקטנים בסביבה הם אלה שסובלים יותר מכל מהגודש בכבישים.

ניקח לדוגמה אישה שצריכה להגיע לתל אביב מהפריפריה הקרובה אליה יחסית, בני ציון. בשעות העומס הדרך לוקחת שעה ורבע ברכב. מה עם האלטרנטיבה, למשל אוטובוס? לתושבי בני ציון יש אוטובוס שעובר 5 פעמים ביום ביישוב ומגיע לרעננה בתוך 25 דקות. לאחר מכן צריך להחליף אוטובוס, שמגיע לתל אביב אחרי 45 דקות – וזה בלי להתחשב בזמני ההמתנה לקו.

מבחינת הזמנים מדובר כמעט באותה דרך - אלא שבאוטובוס האמינות נמוכה יותר, לעיתים מחכים בחום או בגשם וכמובן שצריך להתאים את לוח הזמנים לתדירות הנמוכה כדי שזה בכלל יתאפשר. המצב הזה זהה כמעט בכל היישובים הקטנים בגוש דן – והיישוב מתן מדגים זאת נהדר.

ביישוב הקטן אין אופציות אחרות מלבד הרכב הפרטי, והפקקים מתחילים כבר ביציאה מהבית. דוגמה לגודל הבעיה היא בית הספר האזורי בדרום השרון, שבו לומדים תלמידים מכמה יישובים בסביבה – כולל מתן. בגלל הפקקים בבית הספר החליטו פשוט לבטל מבחנים בשעה הראשונה. "התלמידים מפסידים פה שיעורים על ימין ועל שמאל", סיפרה גיתית, תושבת מתן. "ההסעות שיוצאות מפה בשמונה ממש לא מגיעות בשמונה וחצי. כשאין פקקים אני יכולה להגיע לבית הספר ב-20 דקות, אבל בבקרים האלה זה לוקח לא פחות מ-50 דקות".

_OBJ

ליווינו את גיתית ביציאה מהיישוב, ועמדנו בפקק ארוך מאוד. גם כשאחד הנהגים נסע נגד כיוון הנסיעה ועקף בגסות, גיתית קיבלה זאת בהבנה יחסית: "אני אומרת לעצמי שהוא כנראה מאוד צריך לעוף מפה - ואין אפשרות. אנחנו חסומים".

התנועה מהאזור מתרכזת לכיכר אחת קטנה, מה שמביא את הנהגים למלחמת גרילה עם סכין בין השיניים – לא פחות. "מה שעושים אצלנו", אמרה גיתית, "זה שכשמגיעים לכיכר עושים סיבוב, ונותנים זכות קדימה לאלה שמגיעים מהכיוון שלנו". כל אחד מסייע לחברו.

מה הסיבה לעומס החריג? לטענת אושרת גני רונן, ראש המועצה האזורית דרום השרון, זה פשוט כשל תכנוני: "יש כאן תשתיות שלא מתאימות לנפחים. לא לקחו בחשבון כל מיני אכלוסים, יש כאן יישובים שהתפתחו לאט עם הרבה יחידות דיור שמאוכלסות עכשיו. יש כאן אזורי תעסוקה שלא היו לפני שנה וחצי".

ומה אם אנחנו מעוניינים לוותר על הרכב הפרטי ולנסוע באוטובוס? התמונה עגומה לא פחות. בדיקה באפליקציית "מוביט" מראה שהאוטובוס הקרוב ביותר רק מגיע בעוד 25 דקות, אחריו בעוד שעה, לאחר מכן 40 דקות ובסוף - רק ב-16:00. ואז צריך כמובן לעמוד בפקק עם יתר המכוניות - רק באוטובוס.

הנתונים של "מוביט" גילו דבר מדהים: בחמש השנים האחרונות קוצצו כאן 2 קווי אוטובוס, והתדירות עלתה רק בעוד שלושה אוטובוסים ביום. מתן היא רק תסמין: בכל הארץ, במיוחד בגוש דן, ביישובים הקטנים פשוט אין חלופות. האוכלוסייה גדלה, ותשתיות התחבורה הציבורית פחות.