תקופת הקורונה העלתה שוב על המוקד את המגזר הציבורי בישראל. ישנה תחושה רווחת שהמגזר הפרטי נושא בכל עול המשבר - עסקים נסגרים, אנשים מפוטרים וחברות מקצצות בשכר העובדים – ובינתיים במגזר הציבורי כמעט לא מרגישים את המגפה: אין פיטורים, אין קיצוצי משכורות והקביעות היא אותה קביעות. ובכל זאת, גם במגזר המקובע ביותר בישראל, הקורונה הצליחה לשנות סדרי עולם, ותאמינו לי, אנחנו כבר מרוויחים מזה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הכול טמון בהסכמי השכר הקיבוציים לתקופת הקורונה שנחתמים מדי חודש בין ההסתדרות והעומד בראשה ארנון בר דוד, לבין הממונה על השכר במשרד האוצר, קובי בר נתן. הם חלים על כל עובדי החברות הממשלתיות, משרדי הממשלה, התאגידים הסטטוטוריים, הרשויות המקומיות ועוד. במגזר הציבורי כולו ישנם כ-800 אלף עובדים, אך חלקם לא נכללים בהסכמים הללו - בפרט יש לציין את עובדי מערכת הבריאות, שהיקף עבודתם רק התרחב בתקופה האחרונה, והמורות והגננות שמאוגדות בארגונים אחרים.
במשרד האוצר הבינו שהקורונה היא הזדמנות לשנות את כללי המשחק. קו המחשבה הבסיסי היה שקיצוצי שכר, לא משנה עד כמה הם משמעותיים, אינם משתווים בחשיבותם לשינויים אסטרטגיים, לשינויים של נהלים ושל נורמות שהתקבעו פה במשך שנים. כך הצליחו באוצר להשיג שינוי תקדימי ממש: גמישות למנהלים במגזר הציבורי.
פתאום למנהלים יש תפקיד אמיתי
המטרה המרכזית בהסכמי העבודה שנחתמו בתקופת הקורונה הייתה להשאיר כמה שיותר עובדים מועסקים בפועל: כלומר לוודא שלכמה שיותר עובדים יש באמת עבודה לעשות, גם אם היא שונה בשעות או בתוכן ממה שהיו עושים לפני הקורונה. כדי לאפשר זאת, ההסתדרות, שהתגלתה כמשתפת פעולה, הסכימה לתת למנהלים כלי גמישות שלא היו להם מעולם:
- לשנות ולהתאים הגדרות תפקיד לעובד שעבודתו אינה נחוצה בעת המשבר.
- לנייד עובדים בין תפקידים, ובתוך כך לספק ואף לחייב עובדים לקבל הכשרה לתפקידים חדשים.
- להגמיש את שעות העבודה ואף להעביר עובדים לעבודה במשמרות.
האפשרויות הללו נראות לקורא הממוצע בסיסיות למדי, הרי זה תפקידו של מנהל טוב – לוודא שכל עובד עושה את העבודה שמתאימה לו ולהבטיח שאיש לא מבזבז את הזמן והכסף של המשרד, או במקרה הזה, של הציבור. אך חשוב להבין, עד לפני תקופת הקורונה הכלים האלו היו בגדר חלום רחוק.
גם לאחר שהדברים סוכמו, העבודה לא נגמרה: כל מי שהזדמן לו לצפות בעבודת המגזר הציבורי מקרוב, יכול היה לראות שמנהלים רבים הפנימו את אזלת היד שנכפתה עליהם וכלל לא עלה על דעתם לנהל את עובדיהם ברמה הזו. לכן שינויי הנהלים על הנייר לא הספיקו, היה צורך, שעדיין קיים, לוודא ולעודד את המנהלים להשתמש בכלים החדשים שניתנו להם. לשנות ממש את צורת החשיבה.
בינתיים מתחילים לראות תוצאות בשטח: עובדים של מעברי הגבול הועברו לפעילויות פיקוח במתחמי ביטחון הפנים; מצילים, לאחר שהחופים היו סגורים, עברו למגוון עבודות בשלטון המקומי – חלוקת מזון לנזקקים, סיוע למחלקת הרווחה, פעולות פיקוח מטעם העיריה; עובדי תיאטרון ומחלקת אירועים בעיריות עבדו במוקדים אפידמיולוגיים; בבתי המשפט לראשונה פתחו משמרת עבודה בשעות הערב, כדי לצמצם פערים, ועוד.
התקווה היא שהשינויים הללו יחלחלו וישנו את נורמות העבודה במגזר הציבורי, ובפרט את הנורמה המקובלת והכה מטרידה: להמשיך להעסיק ולשלם לעובדים שאין בהם צורך. הנורמה הזו הייתה יכולה לקבל אחיזה משמעותית עוד יותר בתקופה שבה אין צורך בעובדים רבים כל כך.
לא עוד המתנה בתורים לקבלת קהל
הנקודה השנייה והמרכזית שעליה נלחמו במשרד האוצר היא סעיף הדיגיטציה בהסכמי השכר, שהתוצאות שלו ניכרות בכל שלב של המאבק בקורונה.
על פי סעיף זה, כל שינוי טכנולוגי שנוגע לשיפור השירות לציבור בתקופת הקורונה ייעשה באופן חופשי בלי צורך לתשלום תוספת שכר. מה הכוונה? עד כה כמעט כל שינוי טכנולוגי במגזר הציבורי, כזה שמקל על עבודת הפקידים או כזה שמקל על חיי הציבור, גרר פיצוי משמעותי לעובדים. המנהל רצה להטמיע תוכנה חדשה כדי לייעל את עבודת המשרד והרשות המקומית ביקשה להעביר שירותים לאינטרנט, הכול בתוספת פיצויים לעובדים. התוצאה הייתה כמובן סוג של קיפאון דיגיטלי.
וזה לא שכעת הכול ורוד, אבל כמות השירותים שהועברו לדיגיטל בזכות משבר הקורונה ובזכות הסעיף הקטן הזה היא בלתי נתפסת ביחס לעבר. מדברים שנראים לנו טריוויאליים לחלוטין, כמו העברת בעלות רכב, דיווח על בידוד או בדיקת סטטוס הטבות בדיור או הטבות לעיוור ולחירש, ועד שירותים כמו הצהרה על יציאה לחל"ת, מתן אשראי על ידי בנקים, ואפילו הגשת תלונה למשטרה.
הקורונה האיצה את פיתוח האזור האישי הממשלתי, שבו ניתן לבצע אין-ספור פעולות שלמעשה מכניסות את שירותי המגזר הציבורי סוף סוף למאה ה-21. מכיוון שלצד ההגבלות הבריאותיות, כל נושא המענקים התבצע דרך האינטרנט ולאזור האישי נוספו עוד אין-ספור שירותים נדרשים - נרשמו באתר 700 אלף איש נוספים, בסך הכול 1.2 מיליון רשומים.
אומנם זה לא מספיק. כדי להבטיח שירות ציבורי יעיל וטוב עבור האזרח הישראלי דרושים עוד שינויים רבים ומרחיקי לכת, וגם על אלו שכבר התרחשו בזכות הקורונה יצטרכו להילחם בתום המשבר. ובכל זאת, אפשר לפחות לקוות שהמלחמה הבאה תהיה קלה יותר, הרי את השירותים שקיבל האזרח אי אפשר לקחת ואת נורמות העבודה החדשות יהיה קשה להחזיר לאחור.