תשע שנים בדיוק אחרי המחאה החברתית, דפני ליף החליטה שהגיע הזמן לעשות מעשה. בימים אלה היא מרצה עצמאית ויועצת שנפגעה כלכלית ממשבר הקורונה ובחודש מרץ, שיא המשבר, זה כבר התחיל לבעור בה. עד שלפני כשבועיים החליטה לארגן אירוע מחאה. "אני יודעת מה זה לצאת ולצאת ולצאת ולצאת כדי שמישהו יקשיב. זה כשלעצמו מייאש".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אני מאוד מודאגת ממה שקורה", אמרה ליף השבוע בשדרות רוטשילד – המקום שמסמל את המחאה הקודמת שהנהיגה ב-2011. "אני מודאגת מכמה שאנשים נמצאים בדיכאון ובייאוש. אני עברתי תהליך התפכחות מאוד כואב בתשע השנים האלה".
רוני קנטור, עצמאית גם היא סיפרה על החשדנות המתבקשת סביב הבטחות הבכירים: "יש הבטחות, יש כל מיני דברים שנאמרים אבל אני כבר לא מאמינה לאף אחד. אנשים רעבים עכשיו וצריך לפתור את זה. לאנשים אין כסף עכשיו וצריך לפתור את זה."
מאז המחאה החברתית ליף לא אירגנה שוב הפגנה. הסיסמה הישנה והמוכרת "ב' זה אוהל" התחלפה ל"ב' זה ביחד". זה המסר המרכזי שדפני רוצה להעביר עכשיו. "אנחנו כולנו צריכים תקווה", אמרה. "כולם. אנחנו כולנו צריכים להרגיש שאנחנו כולנו ביחד בזה. את חייבת להרגיש שאת טיפה בים של אנשים טובים. את חייבת להרגיש שאל מול הציניות והאטימות יש עם מי לעבוד".
"אנחנו במשבר, מה עושים? מה עושים? מי שרעב יהיה רעב גם מחר. אני מהעניים, כפרה". ליף למדה כי האופן שבו המערכת הפוליטית מנהלת את המשבר הזה מעידה על כך שהיא מתנהלת רק בתגובה לכעס ולחץ.
תשע שנים חלפו מאז המחאה ודפני לא מפסיקה להאמין שהמצב יכול להיות טוב יותר עבור כולנו. "אין לי חלום על ג'וב", אמרה. יש לי חלום של ילדה בנוגע למה העולם יכול להיות עבור כולם".