במבט ראשון היא נראית כמו עוד דירת רווקים תל-אביבית טיפוסית בין חוף גורדון לרחוב אבן גבירול: תחתונים תלויים על מתקן הייבוש בין הטלוויזיה לספה, נעליים צבאיות זרוקות, מדים ירוקים ייצוגיים לצד ג'ינסים משופשפים, ועטיפות ריקות של במבה ועוגיות אוריו. אבל כשנכנסים פנימה מגלים סיפור על ציונות ללא ציניות, אהבת הארץ - וגעגועים לבגט.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לפני שנה נפרדו שמואל שוורץ, רון בלאיש ואילן קבילו מהמשפחה בפריז, עלו על מטוס מצרפת לישראל, והצטרפו לשורות צה"ל, או יותר נכון למשפחת גולני: גדוד 12, מחלקה 1, 2 ו-3 - כבוד.
כבר בגיל 15 הבין אילן שעם כל הכבוד לשדרות השאנז אליזה והגינונים הצרפתיים היוקרתיים, הוא מעדיף את הכומתה החומה והאבק המדברי. בלי להסס הוא בישר להוריו שהוא מתכוון להתגייס וזכה לתגובה צוננת מצדם: "אתה סתם ילד קטן. אתה לא יודע מה אתה רוצה". אבל החיידק סירב לעזוב.
את קירות חדר השינה שלו קישט אילן בדגלים של חטיבה מספר 1 והפיץ את מורשת הקרב בקרב חבריו לכיתה. "הייתי שר להם: 'גולני זה גוף ונשמה למען ארץ ישראל'", הוא נזכר בחיוך, "אפילו חרטתי 'גולני' על קירות בית הספר".
"הגעתי לבד לבקו"ם, הייתי בודד"
בעזרת כושר שכנוע הוא הצליח לגייס גם את חברו לשכבה שמואל. בישראל הפך הצמד לשלישיית "כוח פריז" עם הצטרפותו של רון, אותו הכירו באולפן.
הראשון לעבור את שרשרת החיול היה שמואל. ההתחלה, הוא מספר, ממש לא הייתה קלה: "הגעתי לבקו"ם לבד ברכבת. לרוב החיילים שהיו שם היה הרבה מאוד ציוד והם באו עם המשפחות. הייתי בודד, אבל ידעתי את זה מראש".
גם הזיכרון מהלילה הראשון בטירונות, על מיטת מתכת חורקת, לא נמחק. "ישנו בחדר אחד עם עוד 28 חיילים. כשקמנו למחרת בבוקר ושרנו כולנו ביחד את 'התקווה' עלו בעינינו דמעות", הם משתפים. לרעיון של המקלחות המשותפות, לעומת זאת, הם פחות התחברו: "זה היה מאוד מוזר, אבל אחרי שבועיים אתה כל כך עייף ולא שם לב לזה".
לא שבוזים, אוהבים צ'וקולוקים
בנוסף לאימונים המפרכים ושעות רבות ללא שינה, נאלצו הטירונים מצרפת להתמודד גם עם קשיי השפה. "כל מה שאני יודע זה מהחודשיים האחרונים", מודה רון, "הרבה פעמים נותנים לנו הוראות בתרגילים ואנחנו לא מבינים. זה לא קל ומעצבן חיילים אחרים, אבל הם מבינים אותנו".
אומנם אוצר המילים שלהם בעברית עדיין דל, אבל בסלנג הצה"לי השלושה מפגינים שליטה. "אחת המילים הראשונות שלמדתי הייתה 'שביזות'. בהתחלה בכלל לא הבנתי אותה", צוחק שמואל ודואג לשלב את השורש על שלל צורותיו בכל משפט שני כיאה לגולנצ'יק אמיתי. גם מקומם של ה"צ'וקולוקים" לא נפקד כמובן במהלך השיחה.
בחופשות סוף השבוע הם מנצלים כל דקה פנויה לבילויים בעיר שלא הולכת לישון. הצבא אומנם עוזר להם לשלם את דמי השכירות, וגם ההורים פותחים את הארנק, אבל כמו שהם למדו במהרה - בתל אביב יקר מאוד לחיות, במיוחד עם משכורת צבאית. "זה משביז לא להיות בתל אביב, יש פה הכל - מועדונים, נמל, מסעדות", מדגישים השלושה, "וגם בנות יפות".
הישראליות מטופחות ו'סבבה', לצרפתיות יש 'קלאס'
כן, כשמעלים את נושא הבחורות הישראליות, נראה שהשלושה מהופנטים. המחמאות לא מפסיקות לזרום וגם בהשוואה מול הצרפתיות הן יוצאות כשידיהן על העליונה. "הישראליות מטופחות יותר", מאבחן רון, שרק לאחרונה סיים מערכת יחסים עם חיילת כיוון שלדבריו לא היה לו זמן להשקיע בקשר.
גם אילן מסכים איתו ומציין לטובה את המוסר של הבנות המקומיות. "הן שומרות על עצמן. הצרפתיות כל הזמן משתכרות וזה משפיע עליהן", הוא רומז בעדינות. שמואל, לעומתם, דווקא מתגעגע לחיי הלילה בעיר האורות: "הבנות שם עם 'קלאס' ופה הן יותר 'בסבבה'".
את סדר הפסח הראשון שלהם בישראל הם חגגו בצבא - בשמירה על אזרחי ישראל בגבול הצפוני. מרמור ותלונות אין, אבל געגועים לחג בפריז, ובעיקר לבגטים ולקוראסונים, לא חסרים. "נמאס לי כבר מהטונה", מוחה אילן. "כל הזמן אנחנו אוכלים טונה, טונה וטונה במנות קרב. בצרפת הייתי אוכל טונה בסנדוויצ'ים - אבל זה לא יקרה יותר".
לא חוזרים לבסיס! אושר!
בתום הריאיון הם מקבלים בשורה משמחת: במקום לחזור באישון לילה לבסיס האימונים בצפון, הם זוכים לעוד כמה שעות על אזרחי בתל אביב. מיד רצים השלושה לעבר הארנקים בדרך לבילוי לילי נוסף.