מלחמת יום הכיפורים תפסה את אל"מ צבי בר רק 16 שעות וחצי לאחר שקיבל את הפיקוד על יחידה 820 שהייתה מוצבת בדרום רמת הגולן. הוא התמנה למפקד היחידה בערב יום כיפור ב-10:30 בבוקר, ולמחרת ב-14:00 המלחמה פרצה. בר, לימים מפקד מג"ב וראש עיריית רמת גן, סיפר לוועדת אגרנט על קרבות הבלימה הקשים בגולן - ועל סירוב האזרחים להתפנות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
כבר בפתיחת עדותו, שמתפרסמת רק כעת על ידי ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון, בר לא מנסה להתחמק מאחריות לפעולות בגולן. במקום זאת, הוא אומר כי הוא עבר תהליך חפיפה ועשה סיורים כדי להכיר את תוואי השטח בדרום הגולן. הוא מספר כי כשהגיע לגולן שבוע לפני פרוץ המלחמה, הוא חש באי שקט בקרב המפקדים. "בשיחה עם אלוף פיקוד צפון הוא היה מודאג מאוד מההתעצמות ומהכוח מעבר לגבול. זה התבטא בהתייצבות של הפיקוד ברמה, בסיורי מפקדים שעשינו בשטח", העיד בר.
"בסיור שערכנו בשבוע שנפתחה המלחמה, ביום שני, דובר על 80 סוללות ארטילריה סוריות. ביום חמישי כבר קיבלנו מודיעין על 140 סוללות (המלחמה נפתחה בשבת). היה מונח בראש של כולנו שמשהו הולך להתרחש", אמר בר, אבל הוסיף בכנות כי "אם אני אגיד עכשיו שאני ידעתי שזה מה שהולך להיות ב-6 לאוקטובר - לא אומר את האמת. אבל החשש של כולנו היה שזה הולך להיות פתיחה באש במסה גדולה מאוד", אמר.
הכוחות שבלמו את הסורים הגיעו רק יום קודם
אל"מ בר סיפר כי בשבוע שלפני פרוץ המלחמה, הצבא הניח מוקשים שהיה להם תפקיד מכריע במערכה. "בימים רביעי וחמישי הנחנו מוקשים נגד רכבים, 2,500 במספר, באזור קונייטרה. מי ששמע על עמק הבכא ועל המוקשים שהונחו שם, יודע שהיה להם תפקיד חשוב במלחמה כפי שהסתבר מאוחר יותר", סיפר.
בר הוסיף כי מספר שעות לפני פרוץ המלחמה חוזקה הגזרה בכוחות נוספים, שבלעדיהם יכול להיות שהתמונה הייתה קשה אפילו יותר. "בסביבות ראש השנה הוצאה פקודת כוננות. בשגרה, רמת הגולן מחומשת בגדוד אחד של 33 טנקים, גדוד שני מאחור וגדוד שלישי של מילואים. כשאני הגעתי שני הגדודים היו בחזית, והגדוד השני עלה רק ב-5 באוקטובר", סיפר.
4 שעות לאחר שעלה הגדוד השלישי במספר, נפתחה מלחמת יום כיפור. כל הכוחות היו של חטיבה 7, שהייתה מוצבת כולה בגולן עם פרוץ המלחמה. סך הכול - 177 טנקים. "אותה חטיבה שהגיעה בחמישי-שישי הייתה זאת שעצרה את הסורים", הבהיר. בר היה משוכנע כי "עם עוד חטיבה משוריינת אחת - לא הייתה מתבצעת פריצה סורית לגולן".
"היישובים האזרחיים מרדו ולא רצו לרדת"
"הייתה אווירה שמשהו עומד לקרות. מי שעשה את הרעש ודרש את הכוננות היה האלוף (יצחק חופי). גם כמי שבא ברגע האחרון מייד חשתי שמשהו עומד לקרות. גם בתחום הארטילריה - בשגרה יש בגולן 3 רקטות, ערב פרוץ המלחמה היו 11 רקטות. ביום שישי ב-09:30 בבוקר קיבלו את הפקודה להגביר את הכוננות - לבטל חופשות, להחזיר אנשים מהבתים, באותו יום התחלנו להוריד מהגולן אנשים מיותרים כמו חיילות, יחידות הקישור של האו"ם, וכל מי שמיותר".
ביום חמישי הועברה ליישובים האזרחיים התרעה לכוננות ספיגה, ולמרות שהוראת הפינוי יצאה לפני פרוץ האש, היישובים האזרחיים סירבו להתפנות. "בשבת בעשר בבוקר הגיעה ההוראה לפנות נשים וילדים מהיישובים. בשעה 10:30, המשטרה הצבאית חסמה את העלייה לרמת הגולן לאזרחים", נזכר בר, והוסיף כי "מ-11:30 עד 13:30 הסתובבתי בין היישובים שעשו 'מרידה' ולא רצו לרדת. בשעה ו-45 דקות קריטיות, אני הייתי עסוק באסיפות משק כי אל-רום, מרום גולן ועין זיוון לא רצו להתפנות".
ביישובים, שרו שירי בוז, שירי פלמ"ח, דפיקות על השולחן. 'לא נרד', 'לא נתפנה', הם שרו. הייתה שם חגיגה רצינית ומיותרת. בסוף הם קיבלו את הדין, אבל יש מקומות שכבר היה מאוחר והיו צריכים לפנות אותם עם התחלת המלחמה. רמת מגשימים פונתה רק ב-17:30, תחת אש. לא הכול עבר חלק". אגב, 18 שנים לאחר המלחמה צבי בר כראש עיר הכין תכנית פינוי לתושבי רמת גן בעת שהעיר הופצצה בטילי סקאד במלחמת המפרץ, אך בסוף לא היה צורך להוציא את התכנית אל הפועל.
"בחרמון הייתה פאשלה"
הסיבה שמוצב החרמון, שנפל במלחמה, לא תוגבר בלוחמים, הייתה לטענת בר מכיוון שהפקודה לא הגיעה לשטח. "הייתה פאשלה", הודה. שלושה דברים המליץ בר לוועדה לבדוק בקשר לנפילת מוצב החרמון: "האווירה, אם הם היו רגילים לתרגולים, הביצורים שלא היו מספיקים ושרשרת הפיקוד. אסור לשכוח שהחרמון הוא המוצב היחיד שנפל. היה מוצב אחר, 116, על דרך הנפט שלמרות שהקיף אותו הצבא הסורי מכל עבר הם נלחמו ארבעה ימים ולא נכנעו. ניהל אותו סמל בצורה יוצאת מן הכלל".
על הפלישה סיפר בר כי "הם באו במסה נוראית, 1,000 ומשהו טנקים. אי אפשר היה לבלום אותם, הם באו כמו נמלים אחד אחרי השני". הוא הסביר כי הסורים עמדו בפתח הגליל. "בראשון בבוקר האלוף הקפיץ אותי ונתן פקודה להכין את הגשרים (שעל הירדן) לפיצוץ. גשר הפקק, בנות יעקב והגשר על הבניאס. זה היה הרגע הקשה של המלחמה, ההרגשה הייתה שהולכת להיות שואה. לא ברור לי מה עצר את הסורים לרוץ בגזרת נפח".
צבי בר מספר לוועדה כי למרות הפריצה החזקה בדרום, בגזרה הצפונית הסורים נחלשו, והם נבלמו בסופו של דבר על ידי חטיבה 7. "היה כאן איזה שינוי במומנט, אני חושב שזה היה מתוכנן ומחושב. הם לא הצליחו לחדור. ברגע שהשיבו עליהם אש, הם פתחו מדפים, קפצו מהטנקים וברחו", סיפר.
"לא הבנו שהערבים יכולים להתקדם"
בר מספר גם על חוויות אזרחיות שהשאירו עליו רושם עז. "מילואימניקים באו עם הרכבים האזרחיים ורצו "על אזרחי" למלחמה. את המכוניות שהם השאירו בבנות יעקב פרצו, פירקו טרנזיסטורים, פירקו את המנועים. זה היה אחד הדברים שאותי שבר כקצין ברמת הגולן.
היו תלונות של המש"קים (מפקדים שאינם קצינים) ש'הורידו' דברים. את הגברים החזירו למשקים מאוד מהר וזה מנע הרבה מאוד צרות. זה היה אחד השיקולים כי כך לא נשדדה כל רמת הגולן". כאשר השופט אגרנט שאל מי היו הגנבים, ענה בר: "זה ספורט לאומי. אם יש לי מסקנה אחת מהמלחמה היא שמערכת החינוך שלנו בפשיטת רגל", אמר בעצב.
לשאלתו של אגרנט האם היה זלזול ביכולות של הערבים, ענה בר שהוא ציפה לגרסא חוזרת של מלחמת ששת הימים: "לא האמנו שזה מה שיקרה, הכרנו אותם לפני שש שנים (1967) ולא הבנו שהם יכולים להתקדם. קרה משהו, היינו עסוקים במרדפים אחר מחבלים בבקעה - ובינתיים הם פיתחו מפלצת".
40 שנה למלחמת יום הכיפורים - הסיקור המלא:
הטלפון האדום: כך הכרזתי על פרוץ המלחמה
גנץ מצטט את דדו: "למודי העבר - מוכנים להמשך הקרב"
מחלקת הנפגעים הוקמה בעקבות המלחמה: "הנקישה בדלת - משנה את החיים למשפחה"
תיעוד מזווית אחרת: הקומיקס והאיורים של מלחמת יום הכיפורים
צפו: אמני ישראל במלחמת יום כיפור
איך נראתה המלחמה בעיניים מצריות?
צפו: דיין על הפעולה נגד המצרים
הקולות מהקרב בחווה הסינית: "טובחים אותנו חזק עם טנקים"
האלוף אדן לוועדת אגרנט: "מאשים את עצמי בזלזול"
עדות מפקד חיה"א בוועדת אגרנט: "לא היה חסר מודיעין על ההיערכות"