כשפרצה המלחמה, גויסתי מיד ליחידת המילואים שלי - פלס"ר בחטיבה 55. הגענו לבסיס בכפר סירקין לצורך התארגנות. בהתחלה, לא כל כך ידעו מה לעשות איתנו. לאחר כמה ימים ירדה החטיבה לאזור בסיס רפידים שבסיני, וצוותנו לאוגדה בפיקודו של אריק שרון.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
את הקבוצה שלנו פיצלו למספר נקודות שולטות, להגנה ולהתרעה מפני יחידות קומנדו מצרי. כשהתקרב מועד הצליחה, היינו אמורים לחצות את תעלת סואץ ראשונים יחד עם חיל ההנדסה וגדוד 71. בפועל, ריכוז כל הצוותים מפלוגתנו לנקודת הצליחה ארך זמן רב מדי, והכוחות צלחו בלעדינו.
בילינו במשך כל היום והערב של ה-16 באוקטובר בציר "עכביש" הפקוק והדחוס לעייפה, כשלידנו יורות סוללות ארטילריה וקטיושות מצד כוחותינו ברעם אדיר. לפנות ערב ראינו את גדוד 890 בדרכו לקרב המפורסם בחווה הסינית.
הצליחה: אחי נופף לי לשלום
בלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר קיבלנו פקודה לצאת לדרך עם הזחל"מים (כלי רכב משוריינים), וירדנו לאגם המר הגדול בציר שעקף את החווה הסינית. עם אור ראשון, עברנו ליד מוצב "מצמד" ההרוס, וראינו אנשים מנופפים לנו לשלום - ביניהם היה אחי גיורא מגדוד הסיור של חטיבה 80 שניגף לילה קודם בחווה הסינית. הוא זוהה על ידי אנשים מהפלוגה שלנו שהכירו אותו מהשירות הסדיר. הגענו לתעלה בשש בבוקר, וצלחנו את אותה על גבי הדוברות, עוד לפני שהיה גשר.
בעת הצליחה וכל זמן ההגעה למים שרר שקט מוחלט. מיד אחר כך, בעוד אנחנו מתארגנים להמשך, נשמעה צעקה מפי הבדרן של הפלוגה, אליהו משגב מחפציבה: "קיבוצניקים הפסדתם את התור לחוץ לארץ". כחצי שעה לאחר הצליחה החלה הפגזה רצחנית על ראש הגשר. היינו מרוחקים כ-150 מטר מהתעלה, וניצלנו בשל המקצועיות הגבוהה של הארטילריה המצרית, שדייקה וקלעה לאתר הצליחה, ולא פיזרה את האש יותר פנימה.
בצהריים נקראנו לחלץ כוח מהחטיבה שהסתבך בקרב באזור הכפר סרפיאום, מספר קילומטרים צפונה לכיוון ראש הגשר. משימתנו הייתה להגיע אליו, לחבור איתו ולחזור בחזרה לראש הגשר. הכפר היה בפאתי מתחם משופע בכלי נשק וחיילים. הכוח ספג אבדות רבות. מפקד הגדוד וחדר הפיקוד נותקו מהכוח העיקרי. מרגע שהגענו יחד עם פלוגה נוספת השתנו יחסי הכוחות והצלחנו לחלץ את הכוח ואת כל הפצועים וההרוגים ללא נפגעים נוספים. שני קצינים מהגדוד שחילצנו היו מהקיבוץ שלי, אחד מהם בן כיתתי, אינטימיות שיכולה לקרות כנראה רק לישראלים.
שגרת ההפגזות ו"לו יהי"
עם רדת הלילה, חזרנו בחשכה לראש הגשר. מכאן ואילך ביצענו במקום תפקידי תצפית והתרעה. ההפגזות על ראש הגשר לא פסקו ואף גברו. המ"פ שלנו דובי הלמן, נהג בחוכמה כשפיזר אותנו למשימות שהרחיקו אותנו ממוקדי ההפגזות, אליהם נכנסנו רק לצורך ביצוע משימות כמו חילוץ פצועים. מהרגע הזה השתנתה התמונה סביבנו. מטוסי חיל האוויר הפילו מעל לראשינו חמישה מיגים. הליקופטר מצרי שניסה להטיל חביות נפץ הופל בידי פגז טנק לאחר ש-5,000 חיילים ירו עליו ופספסו.
בשבוע שהיינו שם התחלנו לאט לאט ל"התרגל" להפגזות הבלתי פוסקות, ונכסנו למעין "שגרה". יום אחד קורא לי הרס"פ בצלאל ירדני והציע לי להצטרף אליו להבאת אספקה מהחטיבה. בדרך, הבטיח לי, נעצור אצל אחי שנמצא ליד תעלת המים המתוקים, ואכן כך היה. הגענו אליו, שתינו קפה, ושם שמעתי לראשונה בטרנזיסטור את השיר "לו יהי".
המשוריינים השרופים והשקט מסביב
יום אחד נקראנו למשימת "ש"ג". תפקידנו היה לעמוד בצומת שבין ציר לקסיקון לטרטור בכניסה לגשר הגלילים, ולמנוע מרכבים לנסוע צפונה לכיוון החווה הסינית. המראה שנגלה לעינינו היה נורא: עד קצה האופק של החווה הסינית שדה קרב ענק מלא ברכבים משוריינים שלנו ושלהם, אחוזים זה בזה, שרופים ומנותצים - ושקט מסביב. רק אז תפסנו את עוצמת הקרבות שהתחוללו במרחק של לא יותר מקילומטר מהמקום בו אחזנו בראש הגשר.
לקראת סיום המלחמה עלינו צפונה. את הלילה של הפסקת האש בילינו בסוללת תותחים מצרית נטושה עליה היו פשפשים למכביר מדרום לאיסמעיליה. ב-19:00, המועד שנקבע להפסקת האש, השמיים מעלינו נמלאו ברחש ואוושת פגזים בדרכם לראש הגשר. המצרים ירו הכל מאלפי קנים כמתנת פרידה מהמלחמה: תותחים, מרגמות, קטיושות, גראדים ועוד. נאמר לנו שמהמטח הזה נהרגו 25 לוחמים ברגע אחד.
נשארנו במצרים עוד כחמישה חודשים. אחרי ביצוע סריקות בט"ש במטעי המנגו והכפרונים ליד ראש הגשר, התמקמנו ליד מפקדת החטיבה מדרום לאיסמעיליה.
תקופת הווילות באיסמעיליה: חנה לסלאו, תרנגולות והחלונות הגבוהים
הפלוגה תפסה מתחם של שתי וילות תאומות ענקיות, כל אחת מהן בשטח של 300 מ"ר, והעברנו תקופה שאני זוכר אותה כאחת היפות בחיי. מכיוון שהיינו מרוחקים מראש הגשר, והג'ובניקים בתקופה ההיא לא היו שונים מאלו של היום, צינור האספקה זירזף בקושי ונאלצנו לדאוג לעצמנו.
על המצב בשבועיים-שלושה הראשונים אפשר ללמוד מהנזיפות שקיבלנו ממפקדת החטיבה. "אין לצוד יונים בעזרת רובי טו טו בפקודה", אמרו לנו. וגם -"ראינו נגמ"ש רודף אחרי פרה... שימוש כזה אינו ראוי ואסור בהחלט".
בשלב מאוחר יותר התארגנו באופן מסודר. במקרה שלנו, המשפט מספר במדבר "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל חינם... ואת הבצלים והשומים" לא היה תלוש מהמציאות. על גגות החושות הוצבו מחרוזות בצל, שום, וגם תירס לייבוש. קיבלנו אספקת ביצים מהתרנגולות הערביות ולמדנו איך לזהות האם הן מופרית וכבר יש בהן אפרוח, או שניתן לאכול אותה. חברנו איציק טל, הקים דיר עזים שסיפק מאכלי חלב טריים, וגם כירה של בשר עגל לא הייתה דבר נדיר. תפקידי בכוח היה להכין את הטוסט על הגריל, לארוחת הבוקר. הגיעו להקות צבאיות (חנה לסלאו) ולהקות בידור (החלונות הגבוהים) והיה נעים ונחמד.
תקופה ממושכת שרר אצלנו שקט כמעט מוחלט. בחזית שהייתה במרחק של קצת יותר מקילומטר מאיתנו היו מתח וחילופי אש כמעט יום יומיים, כשהכדורים שורקים מעלינו. החיילים במוצבים הקדמיים מחטיבות הצנחנים התחילו לפתח יחסי הבנה וכבוד הדדיים עם המצרים ברמה המקומית מאחר והמרחקים ביניהם עמדו על עשרות מטרים. וגם כשירו, ידעו למה יורים ולאחר מכן היו מרגיעים.
השקט מופר
הכל השתנה כשהגיע לאזור כוח מחטיבה אחרת ששאף להוכיח את עצמו. החבר'ה היו נרדמים עם אצבע על הדק המאג. המצרים, כנראה כדי להחזיר את שיווי המשקל לאזור, ירו קטיושות לעבר מפקדת החטיבה והפגזים נפלו כמאה מטרים מאתנו. למזלנו, הירי הסתיים ללא נפגעים, אך מאותו רגע השתנה אורח החיים: התחפרות, ביצורים וכוננות מתמדת.
הפינוי התבצע בצורה מסודרת ומופתית, עזבנו בשמחה והשארנו את המלחמה מאחורינו. מהפלוגה שלי לא היו הרוגים לשמחתנו, אבל איבדתי חברים רבים מהקיבוץ ומיחידות אחיות שלחמו אתנו באותה גזרה. במלחמה נהרג גם קרוב משפחתי דני אוברלנדר, שנפל בקרבות חטיבה 188 ברמת הגולן.
לא הלם - אלא כעס
מכיוון שהיינו בתוך ההתרחשויות, לא היינו ערים למתרחש בעורף. לא ראינו טלוויזיה שכבר אז שיחקה תפקיד חשוב וגם רדיו כמעט לא שמענו. היום כבר מדברים על ההלם שגרמה המלחמה. כמי שעבר כבר את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת ההתשה, לא חוויתי משבר מעצם העובדה שהיה קשה. המצב בו לערבים יש עדיפות בכוח אש עלינו היה נכון גם למלחמת ששת הימים בירושלים, ובוודאי למלחמת ההתשה.
ידענו שהערבים יודעים להילחם, לא חשבנו שאנחנו בלתי מנוצחים, ולא נכנסנו להלם. היה כעס גדול על ההנהגה ובמיוחד על משה דיין שנהגו בזחיחות ונכנסו לפאניקה. ממרחק השנים, הוויכוחים והשנאות בין הגנרלים נראות כהערת שוליים יותר מאשר גורם שעיצב את פני המערכה, ומי שכותב על כך היום - ממחזר את השנאות הנוכחיות שלו. צריך לחכות עוד דור נוסף לפחות עד שיקומו היסטוריונים וינתחו כראוי את מה שקרה.
כשאני שומע דיבורים על מלחמות כואב לי שאנשים מתייחסים למלחמת יום הכיפורים כאל תקלה נוראית שלא הייתה צריכה לקרות, ואל מלחמת ששת הימים כאל טיול בוקר לטבע עם סלסילת פיקניק. בכל מה שקרה לאחר שנת 67' לא נהגנו כמי שקיבל הזדמנות. הניצחון האדיר והיקר מאד במלחמת ששת הימים, בוזבז ברובו על חלומות גדולים ומריחת הזמן. כנראה שאומות, כמו אנשים, לא עושות שינוי אם לא מכריחים אותן, ואצל הרבה מבוגרי המלחמה ההיא, זה הלקח העיקרי שנלמד.