מחנה הפליטים שאטי: "הפעם לא הצלחתי לשמור על איפוק - ופרצתי בבכי"
משפחת אושאדי אל-ברדאוויל לא ישנה בימים האחרונים. מתקפת חיל האוויר והפיצוצים, הסירנות והצעקות של זרים בחוץ לא נתנו להם שקט. המשפחה מתגוררת ליד מחנה הפליטים שאטי ברצועה, המתקפה הראשונה ביום שבת בצהריים פגעה רחוק מהמחנה, ואיש מהמשפחה לא נפגע.
ביום ראשון בבוקר עם שחר, אם המשפחה שלחה את אחד מבניה למאפייה כדי להביא לחם ומוצרי יסוד לימים הקרובים. התור ארוך מאוד, מאות אם לא אלפים מתושבי הרצועה הצטופפו לנסות ולצבור מה שאפשר - תרופות או מזון לקראת ימים ארוכים של מתיחות. בשווקים עצמם אין כלום - אין מה לקנות.
בנה חזר הביתה עם הלחם וקצת ירקות ופירות. דקות אחרי שנכנס החלה עוד מתקפה מהאוויר, אך הפעם הטילים פגעו קרוב לבית, קרוב מאוד. "הבית כולו רעד, חלק מהחלונות נשברו, הילדים החלו לצרוח בצורה מוזרה, כמו משוגעים - בלי שליטה", נזכרת האם. "הילדים שאלו אותי: 'למה הם יורים עלינו? הם ייקחו אותנו?', אני אומרת להם שהפצצות נופלות רחוק מהבית".
במשך הלילה פצצה אחת נחתה על המדרגות המובילות לבית. "התעוררתי בבהלה ורצתי לכיוון הדלת, הילדים הגיעו לפניי, הם לא הצליחו להוציא הגה, הקטנים ... הם התחבאו בין זרועותיי. מתנשמים במהירות, בוכים ומבולבלים, הפעם לא הצלחתי לשמור על איפוק ופרצתי בבכי".
עזה: "חשבתי שזה הסוף, חשבתי שאני כבר מתה"
בליל יום ראשון נפלו פצצות חיל האוויר מרחק של מטרים ספורים מביתם של אנשי ארגון זכויות האזרח 'תנועת הסולידאריות הבינלאומית'.
"התעוררתי בבהלה ממה שנשמע כפגז שנפל לתוך הבית, רצתי לדלת אבל פיצוץ נוסף העיף אותי באוויר ולרצפה, זחלתי וחיפשתי מסתור, החלונות התפוצצו, זחלתי החוצה מחלון המרפסת שרוסק", כך מספרת ג'ני לינל, אזרחית זרה שמתנדבת ברצועת עזה.
"ניסיתי למצוא מקום להתחבא בו, מקום מוגן אבל הכל סביבי נהרס, הכל. חשבתי שזה הסוף, חשבתי שאני כבר מתה".
קיבוץ ניר עם: "לא אכפת לי איך הם יגמרו את זה, רק שיחזירו כבר את השקט"
בקיבוץ ניר עם, סמוך לגבול רצועת עזה, אורנה שוורץ - אחות במקצועה ואם לארבעה, מודאגת מאוד. מחצית מ-320 התושבים בקיבוץ עזבו ביום ראשון בבוקר. "זה לא הוגן מה שקורה כאן, התקשורת והעולם מדברים רק על מה שקורה שם ולא על מה שקורה כאן. אנחנו חיים כבר שמונה שנים במצב הזה", היא אומרת.
כמו 90 תושבים אחרים בקיבוץ, אורנה בנתה בתמיכה של משרד הביטחון חדר ממוגן. בשבוע שעבר נחתה ליד הבית רקטת קסאם, "לא הצלחתי לזוז" היא מספרת. אורנה תיכננה מסיבת חנוכה עבור ילדי הקיבוץ , אבל צה"ל הוציא הוראה לעצור את ההתכנסות. "גם כך לא נשארו כאן הרבה ילדים", היא אומרת בעצב.
אורנה נשארה בקיבוץ בגלל תפקידה. "אני מרגישה רע, ניסיתי להסביר לילדים למה אי אפשר לחיות חיים נורמליים. בכל יום אני יוצאת לצעוד סביב הקיבוץ, עכשיו אי אפשר, זה מסוכן, אני מפחדת, אני מפחדת בבית, אני מפחדת בעבודה ובדרכים". חברי קיבוץ שנשארו מצטופפים סמוך לביתה של אורנה, אולי לכבוד צוותי התקשרות שהגיעו.
השבילים ריקים, דממה, לא נשמעים קולות אנשים, אפילו לא ציוץ של ציפורים. בשעות הצהריים שובר את הדממה המתוחה רעש חזק, פיצוץ. חברי הקיבוץ יוצאים החוצה לראות מה מקור הרעש. "זה ירי של טיל ממסוק אפאצ'י", אומר בשקט אחד החברים בלי להרים מבט לשמים. אחרי דקות ספורות מסוק אפאצ'י חולף מעל הקיבוץ ברעש שמזכיר מאות אלפי יתושים מתואמים. "כולם כאן מכירים את הרעשים של סוגי הפיצוצים, אנחנו יודעים מתי זו התקפה מהאוויר, מתי צה"ל יורה ואנחנו מכירים את צליל הפיצוץ של הקסאמים". לא רק הצלילים מוכרים לתושבים גם סדר הפעולות. "עכשיו הם יתחילו לירות רקטות", אומרת אורנה. שמונה דקות אחר כך מתפוצץ קסאם סמוך לגדרות הקיבוץ. במרחב המוגן היא אומרת, מבוהלת - "לא אכפת לי איך הם יגמרו את זה, רק שיחזירו כבר את השקט."
טאהא חוסיין שהגיע לקיבוץ מביתו בגדה כדי לבנות את חדרי הביטחון ,אומר לעיתונאים "המנהיגים של ישראל ושל החמאס אחראים למצב הזה, שני הצדדים טועים, ההבדל הוא שכאן - בישראל יש להם כסף לבנות חדרי בטחון. שם בעזה - רק אלוהים יכול להגן עליהם" .
"אני לא מרגישה נפלא, אני לא מרגישה רע, אני אומרת לעצמי - האנשים כאן אומללים, כל כך חבל , הלוואי שהדברים היו מתפתחים אחרת".
בנתיבות , העיר בה נהרג בבר ועקנין, הישראלי הראשון שנהרג מאז תחילת המבצע, התושבים מתכנסים להיפרד מהאיש. תמר ועקנין, אחייניתו של בבר, שומעת את ראש העיר יחיאל זוהר מודה לצבא ולממשלה על הפעילות ברצועה. אחרי הנאום היא אומרת לכתבים "אני לא מרגישה נפלא, אני לא מרגישה רע, אני אומרת לעצמי - האנשים כאן אומללים, כל כך חבל , הלוואי שהדברים היו מתפתחים אחרת".
חברים נוספים של בבר שומעים את תשובתה של תמר וממהרים להבהיר לכתבים את דעתם. קולה של תמר הולך לאיבוד בין הקריאות "צריך מבצע רחב, יסודי, שייתן תשובה לטרור אחת ולתמיד". תמר, כמו שאר התושבים, ממהרת חזרה לעיר. רעשי הירי ממערב מתחדשים ומי שהשתתף בלוויה ממהר לחזור למרחב המוגן.