יעקב מרר הוא חבר שלי. אף פעם לא קראתי לו יעקב מרר, אלא רק מרר, וזה הספיק. שירתנו יחד הרבה שנים באותה יחידת מילואים. הוא ותיק ממני. כשהגעתי לגדוד הוא כבר היה שם. כשעזבתי הוא עוד המשיך. עד לפני חודשיים. אז זה גם קצת סיפור אישי, אבל זה בעיקר סיפור על גדוד מילואים שמרר היה בו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אני מרגיש שאין צורך להתרפק על הגדוד של פעם, כי זה די נשמר בסך הכל. גדוד מילואים אחד מני רבים, לא מיוחד, אבל גדוד שנוצר גם הוא במלחמות, בתקופות מילואים ארוכות, ואיכשהו משמר את כל השטויות הרגילות עד עצם היום הזה.
"גדוד 9217 זה בית"
מאז 1968 - אומרת ההיסטוריה הגדודית - מרר לא נעדר משום שירות מילואים. תמיד הוא היה שם. כך זה היה ביום הכיפורים, במלחמות לבנון הראשונה והשנייה, בעופרת יצוקה הוא כבר היה חולה אבל נדנד לי להשיג ביגוד חם לכל חיילי הגדוד.
לפני חודש ימים היה עוד אימון קצר אחד בצאלים למפקדת הגדוד, משהו שקשור לאותה רוטינה ארוכת השנים: צו מילואים, תבוא, באים, חוזרים... אבל בפעם הראשונה זה כבר לא היה אותו הדבר. "פעם ראשונה שאנחנו מתגייסים למילואים, ומרר לא נמצא", מתאר סא"ל עידו פלג, מפקד הגדוד. "זה חריג בגדוד מאז ה-25 שנה האחרונות, וזה מאוד כואב לנו. אנחנו תמיד אומרים שגדוד 9217 זה גם בית. אתה מגיע לפה כסטודנט, אתה מתחתן, נולדים לך ילדים, אתה פותח עסק, ובסוף אתה תמיד חוזר בחזרה לגדוד. ולכן כמו שאנחנו תופסים את הגדוד כבית של החיילים, זה היה לנו מאוד מאוד ברור שאנחנו צריכים להירתם בשביל לעזור למרר".
זה היה רק מובן מאליו שמרגע שנודע על מחלתו של מרר תהיה התגייסות, בלי צו הפעם, של כל הגדוד. התגייסות כדי לעזור. אז החליטו על ערב מיוחד. קראו לו ערב הוקרה למרר. למרות שעמוק בלב הייתה תחושה שזה אולי ערב פרידה.
כולם באו: עם שערות שיבה ובלי, כאלה שבאו לגדוד יחד איתו והרבה מאוד מהצעירים שמשרתים עכשיו. כולם באו כדי לעודד, כדי לתרום ולגייס כספים כדי לעזור במימון הטיפולים העיקריים למחלת הסרטן. מסודרים החבר'ה האלה, כי הם הקימו עמותה. "הפורום הגדודי" קראו לה, ממש לא מפתיע, והם באו בערב הזה כדי להיפגש עוד פעם אחת, גם אחד עם השני, ובעיקר עם מרר. מרר ישב בכניסה עם דפדפת צהובה ועט. "אני עושה ספירת מלאי, רושם מי הגיע", הוא מודה.
"אפילו ב'עמוד ענן' אבא היה מוכן למלחמה עם המדים"
"אני לא רגיל לדבר כאלה מילים במיקרופון", אני אומר מעל דוכן הנאומים באירוע, "אבל אני מאוד אוהב אותך. אני חושב שאתה יוצא מן הכלל. אני לא רוצה כלום - רק שתהיה בריא".
"אפילו לאחרונה במבצע עמוד ענן", מספרת בתו מרב מרר-לוי בנאומה, "כשאבא עייף, חלש וכבר חולה, הוא לא ויתר. כששלחו צווי 8, הוא כבר היה מוכן עם המדים, הדיסקית והצ'ימידן. אמא התקשרה לכולנו בבהלה שלא ניתן לאבא ללכת, אך כשהגענו וראינו אותו יושב על הספה ו'מוכן למלחמה', לא יכולנו להגיד מילה".
זה היה ערב שלבד ממרר, היה בו עוד משהו שהולך ונעלם מנוף חיינו, ואולי לא. כך לפחות אני מקווה. מי שלא מבין עדיין את החיבור שבין יאיר לפיד ונפתלי בנט שיסתכל כאן: דתיים וחילוניים גמורים, תל אביביים נהנתנים ומתנחלים, קיבוצניקים וצעירי עיירות הפיתוח, הכל הרגיש תמיד מאוד ביחד. וזה בעצם המכנה המשותף שמנצח את כל המחלוקות. זה אחד החישוקים היותר מוצקים בחברה הישראלית הרבה שנים, אבל גם הוא הולך ומתערער. כי פחות משרתים בצהל ולכן פחות באים למילואים.
ובערב הזה אתה מבין שכשצר לו לאדם, אז מעגל התמיכה שלא יכזיב בסוף זה גדוד המילואים. מרר עשה את שלו, אפילו דרגות סגן אלוף נתנו לו, אבל ה"מרריות" הזאת - אסור לה ללכת.