"אני יושב לי בסיני, בארצנו שלנו ושומר שהאויב לא ינסה להרים את ראשו - אין דבר, זה הרי פעם ייגמר, עוד שבוע, חודש, חצי שנה, שנה, הרי זה לא יימשך כך לעולם!!". אי שם בחולות סיני, ימים ספורים אחרי שהפסקת האש של מלחמת יום כיפור נכנסה לתוקפה אבל הכוננות בעיצומה, כותב לוחם השריון לאהובתו, חיילת במרכז הארץ.

מלחמת יום כיפור פרצה בהפתעה גמורה ב-6 באוקטובר 1973. האבדות היו רבות, אבל צה"ל הצליח לבצע פניית פרסה ולנצח במלחמה, בין השאר בזכות כיתור ארמיה מצרית בסיני. ב-26 באוקטובר נכנסה הפסקת האש לתוקף, אבל חיילי מילואים רבים נותרו עוד חודשים בגזרת סיני בכוננות גבוהה, שומרים שהשקט לא יופר.

אלי גלזר, אז סטודנט וחייל מילואים בן 25, התגלגל במהלך המלחמה לגדוד השריון 113 בחטיבה 217, בו שירת כמפקד טנק ובהמשך מונה למ"מ ולסגן מפקד של פלוגה שלמה שאיבדה את שרשרת הפיקוד שלה בקרבות. בבית חיכתה לו בת זוגו, ציפי פרקט, חיילת טרייה שארזה חבילות לחיילים בחזית ותכננה את החתונה שלהם.

המכתבים שקיבלה מהדרום חשפו בפניה לא רק את הגעגועים, אלא גם את האווירה של הלוחמים בתקופה המתוחה והארוכה ששהו שם ואת התקוות שהשקט יחזור ושירות המילואים המלחמתי יסתיים.

7.11.73
אני אחד מאלה שישנים בחוץ. על הטנק יש לנו 6 שמיכות לכל אחד וזה ממש מצב פנטסטי יחסית להתחלה, כשהיו לנו רק 2-3 שמיכות לאדם.

12.12.73
שלשום היו כאן הגששים הלא כל כך חיוורים והנעימו לנו כשעתיים בפזמונים ומערכונים – וממש הם היו היחידים שהיו מסוגלים להעלות כאן את המורל לחבר'ה, והם אכן עשו זאת. ממש התגלגלנו ונהנינו מהם – כל הכבוד! 

בין כוננות, לתנומה, לניסיונות להעלות את המורל, הנושא המרכזי שהעסיק את גלזר, ולא רק אותו, הוא מועד הסיום הסופי של המלחמה. מתי יורשו חיילי המילואים להשתחרר ולחזור לחייהם.

טנקים של צה
שריון במלחמת יום כיפור|צילום: ארכיון צה"ל

10.11.73
מה נשמע אצלכם בבית? אביך כבר השתחרר (מהמילואים)? שמעתי שהמון השתחררו אבל לא אלו השייכים לשריון. השריון חייב לחכות עד שהשריון "החובה" יתארגן מחדש וזה יקח עוד זמן...

גונבה לאוזני שמועה שישנה המלצה וכוונה למנות אותי לקצין מבחינת דרגה, כי מבחינת תפקיד אני כבר סמ"פ. זה מחמיא מצד אחד, אך מצד שני לא כל כך רצוי: א. יותר מילואים לכל החיים. ב. בקרב, כפי שנוכחנו, הראשונים שנהרגו ונפצעו היו קצינים. אלו עובדות בגדוד שלנו בו נותרו בהווה רק שני קצינים מההרכב שלפני המלחמה, שאחד מהם חזר אחרי החלמה מפציעה, אז עוד נראה. מצד שני גם לא נעים ולא נאה לסרב למינוי כזה. ממש קשה להחליט מה לעשות.

חשבתי הלילה על תוכנית שנראית גרנדיוזית: להפסיק ללמוד השנה. מוטב להתחיל לחיות, לקחת חופש של שנה, להתחתן ולעבוד... אחרת עוד עלולה להיות בעתיד עוד מלחמה ואנו עלולים לא להגשים את חלומנו המשותף.

17.11.73
מצבי הבוקר: מעל תא המנוע של הטנק, מתחתי פרושות 3 שמיכות ומעלי שתי שמיכות. כל הטנק מכוסה ברשת הסוואה כאשר על ידי מוטות יצרנו אוהל ענקי מעל הטנק. הטרנזיסטור דולק לו בגלי צה"ל ואני שוכב. לפני רגע גמרתי ללעוס פרוסת חלה עם גבינה מותכת ועגבנייה וקינחתי בחצי חבילת חלווה.

טנקים ישראלים חוצים את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור (צילום: Getty Images, GettyImages IL)
טנק חוצה את התעלה במלחמה|צילום: Getty Images, GettyImages IL

גלזר שירת בפלוגת שריון שבראשה עמד לימים האלוף יצחק בריק, זוכה עיטור העוז על חלקו במלחמה. על הגדוד פיקד אסף יגורי, שנלקח במהלך המלחמה בשבי. הגדוד איבד עשרות הרוגים בקרבות, חלקם מול עיניו של גלזר.

19.11.73
אם את רוצה לנסות למצוא אותי בטלפון אז צלצלי לאוגדה 162 ושם תבקשי את חטיבה 217 ושם את גדוד 113 ושם את פלוגת צביקה ושם אותי, אך אני מקווה שלא יהיה פלונטר בדרך מרוב מעבר דרך מרכזיות ואני לא אשמע אותך בכלל, אבל בכל זאת תנסי. שימי לב שכבר 44 יום מאז שיצאתי את הבית למלחמה והשד יודע עד מתי זה יימשך. אני מקווה שלא לעולם, כי לאט לאט וביציבות זה הופך להיות בלתי נסבל.

אנחנו כבר די מסודרים כאן, מגרש כדורעף, כדורגל, מקלחת עם מים חמים, שירותים וכו'. היום אפילו נפתח שקם גדודי. כל דבר כזה, שממסד יותר את המסגרת, מדאיג אותנו. זה מראה על כוונות השתקעות כאן במקום בצורה יותר רצינית, וזה בעצם מרחיק את השחרור ועזיבת המקום.

22.11.73
הבוקר היה לנו מסדר חטיבתי לזכר הנופלים. תארי לך שרק לגדוד שלי יש למעלה מ-70 הרוגים – כשמחצית הכמות היא של נעדרים שלא הגיעו עם השבויים. ממש אסון.

ממכתבו של אלי גלזר 22.11.73
מכתב מהחזית

7.12.73
הרגשתי האישית השתפרה בכלל וזאת עקב התקלחותי אתמול אחר הצוהריים כמו בימים הטובים, מקלחת ג'ריקן. והמים היו ממש חמים... בינתיים לא כל כך גרוע כאן. יש לנו אפילו כדור ואנחנו משחקים לנו בין החוליות. בקיצור, מדי פעם באה תקופת משבר אך התנאים המשתנים לעתים לטובה ובעיקר המשך החופשות מעמידים אותנו מחדש על הרגליים מאוששים.

31.12.73
שלום אהובתי אני מקווה שאת לא מודאגת יותר מדי מזה שחזרתי באמצע הלילה. סך הכל המצב לא טרגי. סתם נכנסו לכוננות לקראת הבחירות וזה מה שדפק את חופשתי הקצרה.

9.2.74
רציתי לצלצל אלייך מהמיתלה אבל חשוך בחוץ וקשה לנסוע במשאית שלנו ולכן החלטתי לוותר. הזמן עובר כאן בקושי רב עתה כאשר יודעים שהולכים להשתחרר ואין כאן שום עיסוק. ממש משעמם... מחר יש לנו מסדר סיום המלחמה בו ישתתף גם הרמטכ"ל ואיזה שר בממשלה ואחרי מחכים לאות התזוזה שיהיה בערך ביום שלישי-רביעי...

אומרים שביום ראשון משתחררים! אז זה יהיה ממש פנטסטי ואפשר לצאת לירח דבש... נבלה יומיים של אהבה ופיצוי על כל מה שהפסדנו בגין המלחמה המחורבנת שהייתה. הכיני עצמך למאורע החשוב בחיינו – הנישואין לבעלך אוהבך.

ימים ספורים אחרי השחרור המיוחל, ב-19 בפברואר, אלי וציפי נשאו. זו הייתה חתונה שמחה, באווירה צבאית בצל מלחמה שהסתיימה – חתונה בבית החייל בתל אביב, עם רב צבאי והמון חברים שיחד איתם ניסו להתאושש ממלחמה שטלטלה מדינה שלמה.

אלי וציפי גלזר בחתונה
אלי וציפי גלזר בחתונתם
אלי גלזר בחתונה
גלזר (מימין) בחתונתו עם המ"פ יצחק בריק (משמאל)