התפרצות הטרור העממי בשבועות האחרונים שונה באופייה מגלי טרור שידענו בעבר: את מקומם של מטעני החבלה וחגורות הנפץ החליפו הסכינים, הגרזנים והמברגים - ודפוסי הפעולה של הטרוריסטים כיום מוגדרים על ידי מערכת הביטחון כ"טרור יחידים" או "טרור בודדים". האם ההבדל בין ההסלמה הנוכחית לבין האינתיפאדה השנייה או פיגועי ההתאבדות של שנות ה-90 הוא רק בכלי הנשק, או שמדובר בשינוי מגמה? ומה הרקע הפסיכולוגי ממנו צומחים המפגעים כיום?
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"במצב הנוכחי קשה מאוד לאתר את המחבלים הללו מראש - אין להם בהכרח פרופיל פסיכולוגי מסוים", מסביר פרופ' שאול קמחי, ראש החוג לפסיכולוגיה במכללת תל-חי. לדבריו, בגל הטרור שאנו חווים כעת, "האדם מקבל את ההחלטה לבצע פיגוע בינו לבינו, ובמקרים רבים לא נשלח על ידי ארגונים או קבוצות ויש פחות שותפי סוד - למשל מייצר חגורת הנפץ או המסיע של המחבל המתאבד - ולכן קטן הסיכוי לדעת על הפיגוע מראש. לכל אחד יש סכין מטבח בבית, וזה למעשה הפך לכלי הנשק המרכזי". דעה דומה הביעו שלשום הגנרלים לשעבר גבי אשכנזי, בני גנץ ויובל דיסקין שהתראיינו בנושא לכתבנו רוני דניאל וטענו כי אין ארגון מודיעין שיכול לחדור למחשבותיו של מחבל בודד.
קמחי חקר לעומק יחד עם עמיתו שמואל אבן את התנהלותם של מחבלים מתאבדים בעבר ואת הרקע הפסיכולוגי-חברתי שהוביל להחלטה של אותם מפגעים לצאת למסע הרג, במקרים רבים תוך נטילת חייהם יחד עם קורבנותיהם. במחקריהם הבחינו קמחי ואבן בין ארבעה אבות טיפוס של מחבלים מתאבדים: דתי פנאטי שמגיע לרוב מרקע דתי ופועל מרצון להקרבה עצמית והגעה לגן עדן; לאומי פנאטי שפועל לרוב מאידיאלים ומתסכול מכישלון תהליך השלום; הנוקם שמונע מטראומה אישית או קולקטיבית ומנוצל (למשל ילדים ונערים) ואנשים עם בעיות אישיות חמורות או כאלה שנסחטו על ידי ארגוני טרור כדי לבצע פיגועים. בשנות ה-90 וה-2000 המפגעים הדתיים היוו כמעט חצי מבין המחבלים המתאבדים על פי המחקרים, בעוד חלקם של המחבלים הלאומנים היה נמוך (פחות מ-10%).
בשיחה עם חדשות 2 Online פרופ' קמחי מסכים עם הקביעה לפיה פיגועי הדקירה והדריסה של החודשים האחרונים שונים באופיים, אך מציין כי "כבר שנים יש הסכמה בין החוקרים שאין פרופיל פסיכולוגי של טרוריסט. אין להם מאפיין אישיותי אחד משותף". לדבריו, המשותף לפיגועים ולמפגעים הוא הרקע: "ברוב המקרים הטרור מבוסס על תמיכה חברתית - אווירה או הסתה, ולכן הם גם זכו לכינוי 'פיגועי אווירה'. לעניות דעתי המושג 'טרור בודדים' אולי נכון מבחינה צבאית או משטרתית, אבל במעט מאוד מקרים אדם מבצע טרור לבד על דעת עצמו ללא קשר לסביבה".
"קל להפיץ פחד ושנאה סביב הדת"
העימותים בהר הבית והוויכוח על הסטטוס קוו באתר הקדוש שבים וחוזרים בשבועות האחרונים, ומעלים לדיון את השאלה האם גל הטרור הוא יותר לאומני או דתי. לדעת פרופ' קמחי, השניים כרוכים זה בזה: "מדובר במניע אידיאולוגי, שהוא הבולט אצל רוב המחבלים. בנושא של הר הבית הם מאמינים שפוגעים בקודש הקודשים שלהם. המניע הלאומני והדתי כרוכים זה בזה, ולהערכתי רוב האנשים שעוסקים ביום בטרור עושים זאת מסיבה דתית ו/או לאומית - הדברים מזינים אחד את השני. אולי בולט יותר העניין הדתי, וקל להפיץ סביבו פחד ושנאה ולעורר אנשים דתיים להגיב בצורה קיצונית".
קמחי מדגיש כי יש עוד צורך בבחינה מחקרית של המניעים מאחורי הפיגועים, אך מרושם ראשוני חל שינוי במעמד החברתי ממנו מגיעים המחבלים: "היום פחות בולט המקרה של קיצוניים דתיים שנוקטים בטרור. בשנות ה-90 הייתה יותר קיצונות דתית, והפעם אלו יותר אנשים מהרחוב שמושפעים מהאווירה וההסתה, מגיעים למסקנה שזו הדרך היחידה. אפשר לומר שהם עושים פיגועים כיום במסגרת תחושה כללית של הקרבת עצמם למען העם והדת, אבל זה דורש מחקר רחב הרבה יותר".
לדבריו, המקרים בהם מחבל בוחר לבצע פיגוע מסיבות פסיכולוגיות או מנקמה אישית הם מועטים בהשוואה למחבלים שמושפעים מאווירת ההסלמה. קמחי מדגיש כי גל הטרור מבוסס על כך שאנשים מוסתים ומושפעים מפיגועים קודמים: "ברגע שיש גל של טרור הוא מעודד אנשים נוספים - כשאנשים עושים מעשים קיצוניים זה משפיע על אחרים ואז רואים עוד ועוד מקרים, זה נכון גם לפשעים אחרים או להתנהגויות כמו התאבדות".
מדוע יותר ויותר נשים הופכות למחבלות?
קמחי רואה נקודת אור בכך שבמקרים קודמים בהם הצליחה מערכת הביטחון להשתלט על השטח, הגל דעך ופחות אנשים היו מוכנים להקריב את עצמם: "לאחר שהשתלטו על המצב מבחינה ביטחונית, היו פחות אנשים שרצו להיות מחבלים מתאבדים. זה מדגיש כי ההחלטה לבצע פיגוע היא לא צעד מבודד שמגיע רק מעולמו הפרטי של האדם - הסביבה נותנת עידוד. כל אירוע יכול לעודד מפגעים אחרים".
אבחנה משמעותית שעולה ממחקריו של קמחי היא מונח ההתאבדות: "ארגוני הטרור והמטיפים מדברים על הקרבה עצמית למען האל - יש פער עצום בין התאבדות, שזה דבר אסור גם באיסלאם, לבין הקרבה עצמית". בתקופת פיגועי ההתאבדות, המחבלים יצאו מנקודת הנחה שהם מתים בוודאות למען המטרה: כיום רק בחלק מהמקרים המחבלים מחוסלים בזירה, ולעיתים הם רק נפצעים ונעצרים או - כמו במקרה של פיגוע הדקירה שאירע שלשום בקריית ארבע - נמלטים מהזירה.
עם זאת, לדעת קמחי, "גם כשאדם הולך לדקור עם סכין הוא יודע שהוא עלול להיהרג או להיעצר בסבירות גבוהה. אולי קשה יותר לבצע פיגוע התאבדות כיום, אבל גם כעת בולט הנושא של הקרבה עצמית, למשל בהודעות שהם כותבים ברשתות החברתיות לפני הפיגוע". קמחי ואבן הגדירו את טרור המתאבדים כ"פעולת טרור העושה שימוש מתוכנן באנשים הנוטלים במהלכה את חייהם מרצונם החופשי כדי לפגוע ביריב". על פי מחקרם, מדובר בדפוס פעולה שונה מפיגוע ירי או דקירה, המכונה no escape attack והסיכויים להישאר בחיים אחריו נמוכים - אך קיימים.
"בלי אופק מדיני, מספר המחבלים גדל"
בתקופה האחרונה ניכר כי יותר נשים לוקחות חלק בפיגועי הדקירה, ולדעת קמחי הדבר מצביע על שינוי חברתי ודתי בתוך החברה הפלסטינית: "הייתה מחלוקת באיסלאם האם אפשר לשלוח לפעולות כאלה נשים, והיו לא מעט שהתנגדו לזה בעבר. אולי זה מעיד על יותר שוויון בין גברים ונשים בחברה המוסלמית, או שינוי של גישה מצד אנשי דת משפיעים. גם החברה נותנת לזה עידוד וגם הן רוצות אולי להפוך לשאהידיות וברגע שאחת מבצעת פיגוע זה מעודד אחרות".
קמחי מציין כי בארגוני טרור אחרים, למשל אצל המחתרת הטמילית בסרי לנקה או בעירק של ימינו "יש שימוש רב למחבלות מתאבדות ונערות צעירות. אחת הסיבות היא שפחות חשדו בהן, ולכן הן היו מאוד יעילות בהגעה למקומות המוניים ובביצוע הפיגועים"
לדבריו, ההבדל באופי הפיגועים בימים אלה נובע בעיקר מעניין מעשי - יש פחות התארגנויות ויותר שליטה של השב"כ וכוחות הביטחון, פחות נגישות לאמצעים כמו חגורת נפץ". דעה דומה השמיע שר הביטחון משה (בוגי) יעלון במסיבת העיתונאים בהתקיימה בשבוע שעבר: "אין צורך במבצע נרחב ביהודה ושומרון, אנחנו יודעים לטפל בכל תשתית שקמה בגדה וכיום אין כזו - לכן הם עברו לסכינים ואבנים". עם זאת, בניגוד לקו המדיני הספקני שהציג יעלון - קמחי מסכם בהסבר פשוט ומייאש: "הטרור תמיד מושפע מסוגיית האופק המדיני. כשצד אחד משוכנע שאין עתיד ואין שום תכלית אחרת, אז יהיו יותר מחבלים".