יהודה, אביו של סרן צביקה קפלן ז"ל שנפל בקרב בסג'עיה במבצע צוק איתן, לא שוכח את הרגע שבו הודיעו לו שהוא שכל את בנו. "התרווחתי על הכורסה אחרי טיפול שעברתי ברמב"ם", שיחזר בשיחה עם החדשות Online. "בשעה 13:00 דפיקות בדלת. אני ניגש לדלת ורואה דרך העינית שלושה חיילים - כבר הבנתי".
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
קפלן, הלום קרב בעצמו מכיר את הרגע הזה מהזמן ששימש כקצין חקירות במשטרה. "גם אני הודעתי למשפחות", סיפר. "פתחתי את הדלת וישר שאלתי אותם - תגידו הצטרפתי למשפחת השכול? ראיתי שנייה של היסוס ואז הייתה את ההודעה הלקונית - באנו להודיע לך שבנך צביקה נהרג בקרב".
"הדם קופא ועוברת בך צמרמורת", סיפר. "הבנתי באותו רגע שהחיים משתנים. כשצילה אשתי הגיעה הביתה הצווחה שלה לא עוזבת. זהו. עד היום זה מהדהד. אבל אלה החיים. המדינה הזו מאוד מאוד יקרה והיא עולה גם בכסף גם בדם אבל זה מה יש".
צביקה ז"ל נפל בקרב בסג'עיה כשכוחות גולני נכנסו למחנה הפליטים. "הצבא ידע ששם יש מנהרות התקפיות מאוד משמעותיות ושם הוצב הגדוד המובחר של חמאס", סיפר. "מי שהיה אמור להכריע את הגדוד הזה או להניס אותו הייתה חטיבת גולני. התחילה הלחימה על היעד ובשלב הזה נתפס בית. חפ"ק הגדוד - המג"ד, הסמג"ד וקצין המודיעין התחילו לנהל את הקרב. כל הריכוז נועד כדי למנוע ירי דו צדדי".
"התחילה לחימה וחצי שעה אחר כך מטח טילי RPG פגע בבניין והתקרה קרסה", הוא משחזר. "רועי לוי המג"ד נפצע קשה מאוד - הוא השתקם אחרי זה. צביקה וצפריר בראור ז"ל נהרגו במקום".
"הציור מבחינתי הוא תרפיה"
קפלן מדגיש שהוא בחר לחיות ולא לשקוע במרה שחורה. כדי לטפל בכאב ובאובדן הוא מבלה שעות ביום בסטודיו שלו ומצייר, הוא ואשתו גם הקימו עמותה בשם "כח צביקה" שעושה פעילויות רבות לילדים ונערים ומנציחה את בנו שנפל ופתחו בקמפיין מימון המונים בשביל עבודתם. "במקום לשקוע באבל ובמקום לשאול למה זה קורה לנו - אנחנו מחליטים לחיות ולא רק לחיות אלא להחיות את הדמות הזאת".
"הציור מבחינתי הוא תרפיה", הוא מספר. "אני נמצא פה לפעמים שבע שעות ביום. שום דבר לא נשאר אצלי - הכול מוצע למכירה. כל גרוש זה לטובת העמותה לזכר צביקה. אנחנו עושים המון פעיליות: בונים חאן ודברים אחרים. עושים דגם של חומה ומגדל, לוקחים תלמידי בית ספר קורעים להם את הצורה בלילה לבן, אומרים עכשיו תבנו כפי שבנו פעם ואומרים להם עכשיו תלמדו איך חיו איך בנו לכם את המדינה הזו".
יהודה מספר שבנו לא היה מפקד רגיל והוא תמיד דאג לפקודים שלו. "היה לו מרץ בלתי נלאה", הוא מספר. "הוא היה אדם חברי, אדם טוב ודואג. הוא היה יותר מחנך מאשר, נקרא לזה, מפקד מקצועי קשוח ורודן. הבן אדם היה פשוט נשמה - אבל מקצוען ודורש מקצועיות. הוא לא התפשר בשום דבר כשהוא היה בכלל בסיירת".
"הוא יכול היה להגיע מרוט מפורק לגמרי מסדרת אימונים", שיחזר. "קודם כל הוא עוזר לאשתו עדי. זה לעשות כלים, זה לעזור לילדים, זה ללכת לטייל איתם. הוא היה נרדם בטיולים עם הילדים והם היו יושבים עליו עד שהוא היה מתאפס וממשיך את הטיול - בקיצור יצא לנו ילד טוב ברוך השם. לא הספקנו להיפרד אבל ככה זה - כשאדם כמוהו לוקח משימה להגן על עם ישראל אז הנה זה יוצא".
"הייתי אומר לו תמשיך לפעול למען ישראל"
"הנכדים שלי, הילדים שלו מזכירים לי אותו כל כך - גם זה רגשות מעורבים", הוא אומר. "מצד אחד אתה רואה את הצביקאים הקטנים האלה, מצד שני הוא לא פה ואנחנו מתגעגעים. אבל יש הבדל גדול בין להתגעגע לבין זה שהאבל יקבור אותך - אנחנו בחרנו בדרך של עשייה".
למרות שהוא הלום קרב בעצמו והוא מכיר את המחיר של מלחמה הוא לא מתחרט לרגע שבנו התגייס ליחידה קרבית: "הוא בא מבית שידע להעביר לו מסרים של מסירות נפש לא בקטע של להיהרג על זבח המולדת - לחיות".
"אם הייתי יכול להעביר לו מסר הייתי אומר לו להמשיך לפעול למען עם ישראל", הוא אומר. "זה בסדר אתה עושה נכון. אני יהודי דתי. אני מאמין בהישארות הנפש בעולמות עליונים - הוא במקום טוב. אם לשוות את זה אז הוא על הטריבונה. במקום שהוא צופה על כל העסק במקום הכי טוב שיש. לי אין ספק".
ליצירת קשר עם הכתב: matanh@ch2news.co.il