גילי חושף - סיוטים מ"צוק איתן": בקיץ 2014, כששורת אירועים ביטחוניים הובילה לעימות נוסף ברצועת עזה, מצא עצמו גלעד (גילי) מזרחי, לוחם סדיר בגדוד 932 של הנח"ל, נכנס לשדה הקרב. הוא לא ידע בשלב זה שהמראות, הלחצים והחוויות הקשות שיעבור שם ישנו את חייו. במשך השבועות המתוחים שקדמו לכניסה הקרקעית במסגרת מבצע "צוק איתן", מזרחי וחבריו לגדוד התכוננו פעם אחר פעם בשטחי כינוס לחצות את הגדר, כשכל פעם מחדש ברגע האחרון הם שבו לבסיס. הימים האלה שינו את חייו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
באחד הלילות, בעת ששהו סמוך לזיקים, הודיע מפקד המחלקה לחייליו שהפעם נכנסים באמת. "בלתי נשכח הרגע הזה שהסמג"ד שלנו מפוצץ את הגדר והיא עפה לכל הכיוונים", מתאר מזרחי את הרגעים הדרמטיים של הכניסה הקרקעית. "אתה נכנס ויש לך מין שקט כזה שלפני המלחמה. זה השקט הכי נורא שחוויתי בחיים. לא מדברים. אתה בחושך ולא יודע מה איתך".
את הצעידה לתוך רצועת עזה מתאר מזרחי כצעידה הקשה בחייו. "אני זוכר שעבר מעלינו מטוס קרב והוריד איזה דבר שחור בשמיים ואז בא הבום, ומרוב שזה היה כל כך חזק עפתי חצי מטר אחורה ואמרתי: 'מה קורה פה?'".
שקט נוראי
הבוקר עלה ובחסות שורת הפצצות של מחלקת טנקים החלה המחלקה של מזרחי במלאכת טיהור השטח. "אני זוכר מלא פיצוצים, אבנים עפו באוויר, נפצעתי בפנים", הוא חוזר בזמן. "אתה הולך ברחובות, הכול הרוס. התחלנו לטהר את הבתים, היו מלא גופות, דם על הקירות, נחשפנו לזוועות בתוך הבתים". מזרחי וחבריו צעדו לתוך חצר של בית. "ראינו בטונדות ומאחוריהם מכסה שנראה כמו פיר של מנהרה", הוא מתאר. "פתאום התחילו לירות עלינו מלמטה. התחילו חילופי אש, חבר שלי זרק רימון פנימה ונהיה שקט נוראי, ריח של בשר".
במהלך הפעולה הקרקעית לא פעם נפצעו ליד מזרחי חבריו לנשק. "הכל היה מבולבל וירינו אחד על השני", הוא מתאר את הכאוס שאפיין את שדה הקרב. "חבר שלי ירה טיל לאו ומהרסס עפה אבן וחדרה לתוך הרגל של חבר אחר. הוא התחיל לצרוח וכולם לא יודעים מה לעשות. חשבנו שיורים עלינו". באירוע אחר מתאר גילי איך מטרים ספורים ממנו חבר קיבל כדור בכתף מירי של צלף. "חשבנו בהתחלה שהוא מת, הוא היה מעולף איזה חצי דקה עד שהוא התעורר, חבשנו אותו והטיסו אותו לסורוקה", הוא אומר. "ואתה ממשיך..."
מראות שנצרבו
ב-26 באוגוסט הסתיים המבצע ומזרחי חזר לשגרה הצבאית: "כשאמרו שנגמר המבצע בכיתי מאושר". אחר כך השתחרר מהצבא וניסה לפתוח בפרק חדש של חייו. הוא לא שיער אז שהחוויות והמראות שנצרבו בו בעזה עתידים להתפרץ שוב במלוא העוצמה.
תחילה ניסה מזרחי להתקבל לעבודה באבטחה במשרד ממשלתי. להפתעתו, לאחר ריאיון עם הפסיכולוגית בישר לו קצין הביטחון שהוא אובחן כלא כשיר לשאת נשק. "אני זוכר שזאת הנקודה ששברה אותי, מפה התחלתי להבין שיש בעיה", מספר מזרחי.
"באחד הלילות, בערך חודש וחצי אחרי השחרור אני מתחיל באמצע השינה לראות מלא פלאשבקים, מראות קשים, מלא דם", הוא משתף אותנו. "אני מרגיש שהחולצה שלי רטובה ואני מריח דם. אני מתעורר ורואה שכל גופי רטוב מזיעה". במשך כמה חודשים הוא מיעט לצאת מהבית, לא רצה לראות אף אחד. "כל מה שהיה בא לי לעשות זה להיות במיטה", אמר. "שאלתי את עצמי מה קורה לי?"
מכונס בתוך עצמך
ההתקפים שגילי מתאר שבו והפתיעו אותו. "הרגשתי כאילו אני רועד, קר לי, אני מבולבל ומאבד ריכוז בשנייה", הוא מתאר את התחושות ואת ההתקפים שכללו גם בכי. "כל הקולות מסביבך נשמעים כמו הד אחד גדול ואתה לא מצליח לדבר כמו שצריך, נורא מכונס בתוך עצמך".
לאט לאט מזרחי משלים עם ההבנה שהוא סובל מפוסט טראומה. "בשנייה אני מאבד את הריכוז", הוא מתאר. "המוח מנותק ואני פשוט בוהה. תחושה שאתה לא פה, לא מפוקס ומתחיל לאבד משמעות לחיים".
מזרחי לא פנה למשרד הביטחון לבקש הכרה או סיוע. אבל הוא ציפה שאחרי המבצע מישהו במערכת ידבר איתו ועם חבריו על מה שעברו, יסייעו להם להכל. "היה אפס שיח על זה", הוא אומר. ככל שעבר הזמן וההכרה התחדדה, גם הבושה הלכה ונעלמה. "הפוסט טראומה הובילה אותי ללמוד להעריך יותר", הוא מנתח. "אתה מבין שהכל לא מובן מאליו, זה לא מובן מאליו לחיות".
הסיפור של מזרחי, הוא משוכנע, אינו נדיר בכלל. "אנחנו חברה פוסט טראומתית", הוא קובע. "תחשוב כמה חיילים חיים בהכחשה ולא מוכנים לדבר על זה. אני לפחות בר מזל - בגלל המודעות".