יונתן לוין עבד בשב"כ בקיץ 2006, כשמלחמת לבנון השנייה פרצה. הוא התגייס למילואים ונשלח לכפר מרכּבה בדרום לבנון לפקד על פלוגת צנחנים. במהלך הקרב נורתה פצצת מרגמה לעבר המקום שבו שהה עם חייליו. רסיס שחדר לראשו הותיר אותו עם פצעים אנושים. גם עשור אחרי, קשה להתרגל למצב החדש שנוצר, אלא שכולם סביבו מתעסקים רק בדבר אחד - איך לסייע לפצוע הקשה ביותר של המלחמה.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
בתחילה איש לא נתן לו סיכוי לחיות, אחר כך אמרו שיישאר צמח, אבל כנגד כל הסיכויים, במאבק שרק המילה "הרואי" יכולה להגדיר אותו, הוא פקח את עיניו ולאט לאט החל לתקשר. "האמת שנפרדתי ממנו יום אחרי, כי אמרו לי שהוא גמור, שהם רק צריכים לכנס את הוועדה שתקבע מוות מוחי ואם אנחנו מוכנים לתרום איברים", נזכרת רחלי, אמו של יונתן.
"בהתחלה אתה מחכה שיהיה מהפך, שמשהו ישתנה, וכשהשנים מתמשכות והדברים לא ממש קורים במהפך, אז יש גם שלב של השלמה, אולי קצת אכזבה, אולי קצת קנאה אפילו באחרים שקרה להם הנס ולנו לא", היא מתארת.
עם השנים ירד זרם המבקרים בבית משפחת לוין, אבל אוהביו ממשיכים לבוא, לבקר ולתת תחושה של נורמליות. אחד מהם הוא איתן זימרן, מפקד הגדוד שלו מלבנון. הם מעדכנים אבל גם מתעדכנים - בקשיי השיקום האיטי, אבל גם בדברים השמחים.
"תודה על האהבה"
"מדהים להתגעגע למישהו שקיים. הוא מולי אבל אני מתגעגעת אליו", אומרת רחלי. "זה אבסורד אבל כן, לפעמים אני מרגישה כמו אמא שכולה שמתגעגעת לילד שאיננו, למרות שהוא פה. הוא פה והוא אחר. צריך להתרגל לזה שהוא אחר".
כשיונתן נשאל מה החלומות שלו, הוא כותב על הלוח שבאמצעותו הוא מתקשר: "לרוץ שוב פעם, להכיר חברה, להביא ילדים, לאכול מה שבא לי". פעם בחודש הוא יוצא לבית הקפה, להיפגש עם חברי הילדות שלו - חברות ששרדה את הכל, את פגעי לבנון והזמן. "אני רק רוצה שתהנו מהמפגש, תודה על האהבה", הוא אומר להם.
עשר שנים אחרי הפציעה, בבית לוין כבר לא מחכים לניסים. לצד הקושי הם שואבים עידוד מן הניצחונות הקטנים של היומיום, אלה שנולדים מגבורה של אדם ומהחיבוק שהוא מקבל מהסובבים אותו.
"המלחמה ההיא לא נוכחת אצלינו בבית", אומרת אמו. "יש לנו מלחמה אחרת לנהל, וזו המלחמה על החיים. החיים הנורמליים, זה העיקר. אני חושבת שאנחנו מנצחים בה".