הטלפון הסלולרי של אסתר מלקו צלצל ב-06:00 בבוקר. על הקו האח משה שהתקשר משטחי הכינוס, ממש לפני הכניסה לרצועה, היא כמובן התעוררה. "אני עוד מעט נכנס לעזה, לא נוכל לדבר", אמר לה. "תשמור על עצמך ועל החברים שלך", ביקשה האחות המודאגת.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד", אלה היו המילים האחרונות שלו. זו הייתה השיחה האחרונה שלהם, סוג של פרידה. "אחרי זה לא חזרתי לישון", משחזרת אסתר. "הדמעות מגיחות משום מקום ומתחילות לרדת. דמעות של בהלה, חוסר ודאות. הוא ניסה להרגיע אותי אבל זה לא עזר, הניתוק, המחשבה שלא ידבר איתי כמה ימים, שהוא נמצא בשטח האויב".
ההודעה הקשה שמשה נפל בקרב הייתה קשה מנשוא, בלתי נתפסת. סמל-ראשון משה מלקו מירושלים, לוחם בפלוגת חיל ההנדסה של חטיבת גולני נהרג בגיל 20, במהלך הקרב בסג'עייה. הוא שמר על הנמר בזמן שהלוחמים יצאו לחלץ הרוגים ופצועים מתוך בית, חיפה על לוחמים ונהרג.
אסתר שמרה על אחיה הקטנים בבית כשקציני העיר דפקו על דלת המשפחה, והייתה הראשונה לגלות על האסון. "אמרתי להם שההורים שלי לא יעכלו את זה, חזרתי לחדר, הם ראו את הפנים שלי וידעו שקרה משהו נורא".
"משה הפך למלאך ששומר מלמעלה"
"אתן יודעות שמשה הוא חייל", היא מנסה לבשר בעדינות לאחים הקטנים. "אז הוא הפך למלאך ששומר עלינו מלמעלה". אחרי זה הכול קרה מהר - הלוויה, שבעה, ניחומים.
בצוות של משה לא דיברו על מוות. בשיחת המוטיבציה לפני הכניסה לעזה מפקד הצוות לשעבר סגן מירן דיבר בעיקר על התפקיד המקצועי. "נכנסים לנתק, יש מטרה אחת והיא לנצח את האויב", מסביר מירן. זו הפעם הראשונה, ובתקווה האחרונה, שחייל תחת פיקודו נהרג.
הצוות התפצל לנגמ"שים שונים. "אני שמעתי פיצוץ גדול", משחזר מירן. "הבנו שזה אחד מכוחותינו, ואז גילינו שמדובר במשה".
סמ"ר יאיר, לוחם בצוות, נזכר בהשתלשלות האירועים: "אנו רואים חברים מהצוות יוצאים החוצה, אחד מהם עם עיניים דומעות לגמרי. חיילים בוכים ואומרים משה. 'מה משה? אתה לא מדבר ברצינות'. מהר מאוד כולם הבינו שהוא נהרג".
45 דקות אחרי ההודעה, נכנסים שוב לעזה
מכאן צריך להמשיך הלאה, להמשיך להילחם למרות האובדן. "הצוות הרים את הראש, אחרי 45 דקות מהרגע שידענו על זה אמרו לנו שנכנסים פנימה, מעכשיו אתה יודע שאתה במלחמה על החבר שנהרג, אתה צריך להחזיק את עצמך ולהרים את הראש. אתה בשליחות, אם אתה נשבר כל הצוות נשבר אחרייך", אומר סמ"ר יאיר.
המפקד מירן: "ניסיתי לא לחשוב על זה במהלך הלחימה כי אני יודע שאם אכניס לעצמנו דברים כאלה בראש זה יוביל אותנו לדברים לא טובים. מרימים את הראש ועם הפנים קדימה".
והם ממשיכים הלאה. מנסים לא להתעמק באובדן. באחד הימים בעזה, אחרי האירוע הקשה, אחד החברים שר את השיר ששרו תמיד על משה. מבקשים ממנו להפסיק. "לא טוב לערב רגשות בקרב", הם אומרים.
הלוחמים בתוך קו האש בעזה, ובינתיים התקיימה ההלוויה, אחר כך השבעה. רק שבועות אחר כך, במהלך הפסקת האש, הם יוצאים למשפחה ונפגשים לראשונה. מתקשים לדבר ובעיקר שותקים.
סמ"ר חביב, ששירת לצד משה, מקפיד לעלות מדי פעם לקברו. הם היו חברים טובים, שניהם ירושלמים, יוצאים לבלות הרבה במוצאי שבת ומעבירים את הנסיעות יחד. "לא עובר יום בלי שחושבים עליו, הוא לא היה רוצה שנתפרק, למדנו לזכור אותו בחיוך", הוא מספר. "מאז המבצע הצוות חזק יותר, זה איחד אותנו, אני לא יודע איך להסביר את זה".
תמיד מתנדב עם חיוך ענק
כל מי ששוחחנו איתו סיפר על אדם צנוע, חייכן, שתמיד מוכן לעזור לאחרים, מתנדב ולוחם מקצועי. "הייתי בשמירה בצפון, ואתה רוצה שיגיע אליך אוכל ולא סתם מנה זרוקה, אז אתה מתקשר למשה והוא מארגן לך צלחת, מביא לך צלחת מלאה וקונה על חשבונו פחית", נזכר סמ"ר יאיר.
גם לסגן מירן לא חסרים סיפורים על טוב לבו של משה: "בהכנה למצע היה חייל שלקח תיק מאוד כבד והיה לו קשה לסחוב, משה ישר אמר לו 'אני אקח את שלך ואתה את שלי'".
ולא רק בצבא בלט משה בנכונות לסייע לכולם. גם בחייו האישיים הקפיד על כך, מבלי שאף אחד ידע. "אחרי השבעה אברהם (אחיו הגדול) עזר לשכנה לקוית ראייה והיא סיפרה לו על משה שתמיד היה עוזר לה. לא ידענו מזה בכלל, היא סיפרה שהוא תמיד היה עוזר לה בכל מה שהיא צריכה", מגלה האחות אסתר.
ימים לאחר מותו, גילתה אחותו בביתם את הדיסקית שלו ולא הבינה איך. הרי הוא היה אמור לשאת אותה. מספר ימים אחר כך נפתרה התעלומה: אחד הלוחמים הביא לה דיסקית שמצאו בשדה הקרב בו נפל משה - אך עליה היה השם של אחיו אברהם, אותו אהב והעריץ.
הכי חשוב למשפחה השנה זה להיות מאוחדת, מלוכדת, ביחד. זה מה שמשה היה רוצה, הם אומרים. "אפחד כשהאחים שלי יתגייסו", מודה אסתר בחשש. "אבל במדינה שלנו כל יום הוא עם פחד, זה לא פשוט כאן אבל אנחנו גאים להיות יהודים וישראלים".
לפניות לכתב: MatanH@Ch2news.tv