האיחוד המפתיע בין הרצוג ללבני - וההכרזה על רוטציה עתידית - זכו לתגובות מעורבות במערכת הפוליטית. בימין הביעו חשש כי המהלך יסחוף מנדטים רבים וישנה את המפה הפוליטית, ועל כן הזדרזו לנגח את השניים, וגם במרצ דאגו שמא האיחוד יפגע בכוחה של המפלגה. אך האם איחודים פוליטיים באמת מצליחים? נסיון העבר מלמד שברוב המקרים, המפלגות המתאחדות דווקא מאבדות מכוחן ולמעשה מתכווצות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ד"ר עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מסביר כי "נסיון העבר מראה שאיחודים כאלה לא משפרים תמיד את ההישגים ושהשלם לא בהכרח גדול מסכום חלקיו. היו גם מקרים בהם איחוד הביא לרווח אלקטורלי, אולם אין לכך כל ערובה". האם הרצוג ולבני יצליחו יחד לסחוף יותר מנדטים מאלו שקיבלו בכנסת הנוכחית? על פי הסקרים האחרונים, הנתונים כמעט זהים - 21 מנדטים בכנסת הזו (15 לעבודה ו-6 לתנועה) לעומת 22-24 מנדטים בסקרים.
בטור שפרסם באתר המכון, אמר קניג כי הדוגמה העדכנית ביותר לאיחוד - ההליכה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו לבחירות ב-2013 - גרמה להפסד של 13 מנדטים. בכנסת ה-18 הליכוד מנה 27 חברי כנסת וישראל ביתנו 15, אך לאחר הבחירות קיבלה הרשימה רק 31 מנדטים. "הציפייה הייתה שריצה משותפת תזכה לכל הפחות ב-42 מנדטים: יועץ הבחירות של נתניהו, ארתור פינקלשטיין, אף התחייב שרשימה כזו תניב 45 מנדטים", הסביר קניג.
גם האיחוד שיזם אהוד ברק בדרך לבחירות 1999 לא הביא את התוצאות הרצויות: אמנם הרשימה קיבלה 26 מנדטים שאפשרו לברק להיבחר לראשות הממשלה, אך למעשה מפלגות העבודה וגשר איבדו באיחוד 13 מנדטים (34 לעבודה ו-5 לגשר בבחירות שקדמו לכך). מספר המנדטים הנמוך של הרשימה המאוחדת היווה את אחד הגורמים להתפרקותה המוקדמת של ממשלת ברק. "זה איחוד שלא הוכיח את עצמו מספרית", הסביר קניג בשיחה עם חדשות 2 Online.
"עשוי לתרום לייצוב המערכת הפוליטית"
גם בשנת 1996 איחוד בימין הוביל לאיבוד מנדטים: רשימת ליכוד-גשר-צומת זכתה רק ב-32 מנדטים - שמונה מנדטים פחות ממה שקיבלו הליכוד וצומת בבחירות הקודמות.
עם זאת, קניג - המשמש כראש ענף חקר מפלגות במכון - הציג גם סיבות מעודדות לאיחוד: "זו בשורה טובה לפוליטיקה הישראלית - אם המהלך יקרב את מפת המפלגות אפילו צעד קטן חזרה לכיוון של שני עוגנים מרכזיים הוא עשוי לתרום לייצוב המערכת הפוליטית". קניג ציין כי האיחוד עשוי לבלום את המפלגות הטרנדיות שמופיעות בכל בחירות ונעלמות, שלדבריו הובילו למשבר משילות.
דווקא בעבר הרחוק נמצאו מספר דוגמאות לאיחודים מוצלחים, בתקופה בה הפוליטיקה נטתה יותר לגושי מפלגות: בשנת 1965 חירות התאחדה עם המפלגה הליברלית והשתיים הרכיבו את גח"ל. הרשימה אמנם איבדה באותן בחירות מנדט אחד (ירדה מ-27 ל-26), אך בטווח הארוך קניג העריך כי האיחוד "נתן לחירות ולמנחם בגין העומד בראשה אשראי ציבורי, שיפר את תדמיתם והיה הצעד הראשון וההכרחי בדרך לייסוד הליכוד ולמהפך של 1977".
האם הבוחרים יקפצו על העגלה של לבני והרצוג?
אם נסיון העבר מראה שאיחודים נוטים דווקא להחליש את כוח המפלגות, מדוע הן מתאחדות? קניג הסביר כי במקרים רבים, אחת המפלגות חוששת שלא תעבור את אחוז החסימה לבדה. גם מפלגת התנועה של ציפי לבני עמדה בפני סכנה דומה, וכך גם מפלגות באגף הימני כגון מולדת ותקומה.
ב-1992, כאשר הועלה אחוז החסימה בפעם הקודמת ל-1.5%, התאחדו אגודת ישראל ודגל התורה ויצרו את יהדות התורה, וגם כך רצ, מפ"ם ושינוי שהרכיבו את מרצ. שני האיחודים שורדים עד היום, בשינויים קלים. הסבר נוסף לאיחוד נמצא, לדברי קניג, "לדינמיקה שהאיחוד יכול לייצר במהלכה של מערכת בחירות. איחוד כזה בין שתיים או שלוש מפלגות בינוניות יכול להביא אותן לעמדה של הרשימה שזכתה במספר המושבים הגדול ביותר בבחירות".
"יש לאיחוד פוטנציאל לייצר מומנטום חיובי. במקרה הנוכחי, הראו לאחרונה סקרי דעת קהל שרשימה מאוחדת של העבודה והתנועה תהפוך למפלגה הגדולה. יש להתבססותה של הרשימה בעמדת ההובלה משמעות פסיכולוגית שיכולה ליצור עבורה תנופה חיובית", הוסיף קניג. התופעה מכונה בספרות המחקרית בנושא כ"קפיצה על העגלה המנצחת" - הנטייה של מצביעים לעבור לתמוך במועמד או במפלגה שנראה שהם עומדים לנצח.