החייל המעוטר ביותר בצה"ל עם הכהונה הקצרה כראש ממשלת ישראל - חוזר לחיים הפוליטיים: אהוד ברק, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, הודיע הערב (רביעי) כי הוא מקים מפלגה חדשה שתתמודד בבחירות הקרובות. מדובר בקאמבק השני של ברק בן ה-77 לחיים הפוליטיים: הוא פרש ב-2001 אחרי שהפסיד בבחירות וחזר ב-2007 לראשות העבודה. ב-2013 עזב את החיים הפוליטיים - וכעת שב לקראת בחירות 2019 (מועד ב').
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
את דרכו הפוליטית החל ברק לראשונה מיד לאחר תום שירותו הצבאי, כשביולי 1995 מונה לשר הפנים בממשלת רבין. אולם לקריירה הפוליטית שלו קדמה קריירה צבאית מפוארת שהחלה יותר משלושה עשורים קודם לכן.
בשנת 1959 ברק התגייס לצה"ל לגדוד חרמ"ש ולאחר מספר חודשים הצטרף לסיירת מטכ"ל. הוא השתחרר מצה"ל בשנות ה-60, אך שב לשירות במלחמת ששת הימים. במהלך השנים ברק התקדם בסולם הדרגות של היחידה, שעליה פיקד בין השנים 1971-1973.
ב-1972 לקח חלק בפעולה לשחרור מטוס "סבנה" החטוף, כשהוא מחופש לטכנאי. לאחר כשנה נדרש להתחפש שוב - הפעם לאישה - במבצע "אביב נעורים" בביירות, בו חוסלו בכירים באש"ף. במהלך שירותו ביחידה זכה בעיטור המופת ובארבעה צל"שי רמטכ"ל על פעולותיו, שרובן נותרו חסויות.
במלחמת יום הכיפורים ברק פיקד על גדוד שריון שלחם בתעלת סואץ, ולאחר מכן שירת בחיל השריון. עם שובו מהלימודים בסוף שנות ה-70 מונה למפקד אוגדת שיריון, ובתחילת שנת 1982 הועלה לדרגת אלוף ומונה לראש אגף התכנון. במלחמת לבנון שימש כסגן מפקד הכוח העל-אוגדתי שלחם בבקעת הלבנון. לאחר מכן כיהן כראש אמ"ן, אלוף פיקוד המרכז וסגן הרמטכ"ל.
באפריל 1991 ברק מונה לרמטכ"ל ה-14 של צה"ל. במוקד כהונתו עמדה דרישתו לצמצם בהיקף כוחות הצבא ("מה שלא יורה - יקוצץ"), לצד קרבות עזים נגד החיזבאללה ברצועת הביטחון בלבנון. כמו כן עסק ביישום הצבאי של ההסכמים המדיניים, בהם הסכם השלום עם ירדן והסכמי אוסלו עם הרשות הפלסטינית, לצד פגישות עם הרמטכ"ל הסורי במסגרת ניסיון להשיג הסכם שלום בין המדינות. כמו כן, ברק פיקד על חיסולו של מזכ"ל החיזבאללה עבאס מוסאווי, שבייתו של מוסטפא דיראני בניסיון להשיג מידע על הנעדר רון ארד וניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן ז"ל.
מסיירת מטכ"ל ל"ישראל אחת"
בשנת 1995 אירע אסון צאלים ב', שבו נהרגו חמישה חיילים ושישה נפצעו בתרגיל שדימה התנקשות בנשיא עירק דאז סדאם חוסיין. ברק, שנכח באירוע, עזב את השטח עם מסוקו והואשם לאחר מכן בנטישת חיילים פצועים. ח"כ צחי הנגבי אף טען כי "אהוד ברח", אך דוח החקירה שפורסם בשנת 1999 ניקה את ברק מהאשם. בשנת 1995 פרש ברק מצה"ל, והוחלף על-ידי אמנון ליפקין-שחק ז"ל.
מיד לאחר תום שירותו הצבאי ברק הצטרף לפוליטיקה, וביולי 1995 מונה לשר הפנים בממשלת רבין. לאחר רצח רבין מונה לשר החוץ בממשלת המעבר של שמעון פרס. לאחר שמפלגת העבודה הפסידה בבחירות ב-1996, כיהן ברק כחבר וועדת החוץ והביטחון, ובמקביל החל לצבור כוח בתוך המפלגה. ב-1997 הוא נבחר ליו"ר מפלגת העבודה, ובאותה שנה התנצל בפני עדות המזרח על הטעויות שבוצעו על ידי מפא"י בזמן קליטת העלייה מהמזרח ומצפון אפריקה.
בשנת 1998 ברק עורר סערה, כשהביע בריאיון טלוויזיוני הבנה למניעיהם של מחבלים, ואף אמר כי "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הסירוב". לקראת הבחירות ב-1999 הקים את רשימת "ישראל אחת" שכללה מלבד מפלגת העבודה גם את מפלגות גשר ומימד. באותה שנה ניצח את בנימין נתניהו ונבחר לראש הממשלה העשירי.
הממשלה קרסה לאחר כשנה וחצי
עם היבחרו, ברק הבטיח "שחר של יום חדש" ולמרות שמצביעים רבים דרשו ממנו לא לצרף את ש"ס, הוא הקים לבסוף ממשלה יחד עם המפלגות החרדיות - ש"ס ויהדות התורה - לצד מרצ, המפד"ל, ישראל בעלייה ומפלגת המרכז. המחלוקות בקואליציה, בעיקר סביב סוגיות הדת, למעשה הכשילו יוזמות רבות של ברק ובדיעבד גרמו לקריסת הממשלה.
כהונתו של ברק, שהפכה לקצרה בתולדות מדינת ישראל (שנה ו-244 ימים), לוותה בצל חקירת "פרשת העמותות", שבסופה הוחלט לא להעמידו לדין. יהדות התורה הייתה המפלגה הראשונה שפרשה מממשלתו של ברק, כבר בספטמבר 1999, לאחר שמשחן של חברת החשמל הועבר בכבישי ישראל בשבת.
המפלגה השנייה שפרשה הייתה דווקא מרצ, שנחשבה לבת בריתה של מפלגת העבודה, לאחר סכסוך ביוני 2000 בנוגע לסמכויות סגן שר החינוך משולם נהרי מש"ס, שחתר תחת שר החינוך יוסי שריד ממרצ. עם זאת, מרצ המשיכה לתמוך בממשלה במרבית ההצבעות גם מהאופוזיציה.
כראש ממשלה ושר ביטחון הוביל ברק את נסיגת צה"ל באופן חד-צדדי מלבנון בשנת 2000, אחרי 18 שנות שהות בדרום לבנון. במקביל, הגביר ברק את המאמצים להשגת הסכם שלום עם סוריה ועם הרשות הפלסטינית, אך נאלץ להתמודד עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 ישראלים-ערבים. בפיצוץ המגעים עם הרשות הפלסטינית בתום ועידת קמפ דייוייד אמר ברק כי ערפאת אינו פרטנר, ובכך טבע ביטוי ששימש במהלך השנים בעיקר את הימין.
"לא סחבק, מנהיג"
לאחר הליכתו של ברק לועידת קמפ דייויד והצעותיו לערפאת, פרשו מהממשלה המפד"ל, ישראל בעלייה, גשר וש"ס, והממשלה נותרה למעשה במיעוט. בשל העזיבות הרבות, שהותירו את מפלגת העבודה, מימד ומפלגת המרכז לבד בממשלה, כיהן ברק במקביל כחמישה תפקידים בממשלה למספר חודשים: ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החינוך, שר החקלאות ושר התעשייה והמסחר.
ברק הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה בדצמבר 2000, והמשיך לכהן עד לסיום כהונת הממשלה בחודש מרס 2001. ברק התמודד בבחירות ישירות נגד אריאל שרון והפסיד לו, ושרון הקים ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות. ברק הודיע על פרישה מהפוליטיקה ושב לעסקים פרטיים, שבהם הרוויח סכומי כסף רבים מהרצאות וייעוץ ביטחוני.
ב-2007 שב למערכת הפוליטית ונבחר ליו"ר מפלגת העבודה: ברק, שניצח את עמי איילון בהתמודדות, החליף אז את עמיר פרץ, שהתפטר בעקבות מלחמת לבנון השנייה ומתמודד כעת שוב על ראשות העבודה. ברק הודיע על הצטרפותו לממשלת אולמרט כשר הביטחון וסגן ראש הממשלה בחודש יוני 2007. בבחירות ב-2009 התמודד ברק בקמפיין מעורר מחלוקת: "לא סחבק, מנהיג". המפלגה זכתה ב-13 מנדטים בלבד - הנתון הנמוך ביותר עד הבחירות האחרונות - וברק המשיך לכהן כשר ביטחון וסגן ראש הממשלה תחת נתניהו.
בינואר 2011, לאחר שחלק מצעדיו זכו להתנגדות רבה בתוך מפלגת העבודה, החליט במפתיע ברק על פיצול המפלגה והקמת סיעה חדשה - "העצמאות". ברק לקח איתו ארבעה חברי כנסת נוספים - מתן וילנאי, עינת וילף, שלום שמחון ואורית נוקד - ונשאר בממשלת נתניהו, בעוד שאר מפלגת העבודה עברה לאופוזיציה. לקראת הבחירות בשנת 2013 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וגם מפלגת העצמאות לא התמודדה בנפרד.
מאז פרישתו מהחיים הפוליטיים ברק המשיך לשמש קול משמעותי באופוזיציה לממשלת נתניהו, כשהוא נוהג להתבטא בעיקר בטוויטר. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 עלו השערות לגבי חזרה אפשרית לחיים הפוליטיים אך הן לא הבשילו. הערב, במסיבת עיתונאים בבית העיתונאים על שם סוקולוב, ברק הודיע על חזרתו לחיים הפוליטיים, כשלצדו יושבים סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (במיל') יאיר גולן, פרופ' יפעת ביטון והטייס לשעבר ואיש העסקים בהווה קובי ריכטר.