35 נשים כיהנו בכנסת ה-20, שיא של כל הזמנים. גם בפריימריז האחרונים ולקראת סגירות הרשימות לבחירות הבאות, המפלגות מנסות להציג נבחרת נשית ככל האפשר. אבל רק לפני 20-30 שנים, המצב היה אחר לגמרי: הנשים נלחמו על מקומות ספורים שהיו שמורים להן ברשימה, אבל גילו שהגברים השתמשו בזה כנגדן.
כל העדכונים על הבחירות - הצטרפו לטלגרם של החדשות
את ההופעה הראשונה שלה בפני פעילי ליכוד כמועמדת לכנסת, לימור לבנת לא תשכח. "באתי לבושה כמו שנהגתי להתלבש, בטבעות על ידיי ומאופרת ומסודרת", סיפרה לבנת שכיהנה בעבר כשרת החינוך מטעם מפלגת הליכוד. "אני באה ואני מדברת והיה לי קול קצת ציפציף כזה. במקום להקשיב לי, מסתכלים עליי ומודדים אותי. איך אני נראית".
לבנת החליטה להפיק לקחים ולעשות שינוי הדרגתי בהופעתה, כך שלא תיחשב "נשית" מדי. "אמרתי לעצמי קודם כל לדבר בקול נמוך יותר, חזק יותר ובצורה יותר אסרטיבית. שתיים, להוריד את כל הטבעות מלבד טבעת הנישואין, אבל גם לשנות את הלבוש. שלא יסתכלו עליי איך אני לבושה".
יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך מטעם מפלגת העבודה, סיפרה כי "זו לא החליפה, הקול או אופן הדיבור. זה כל הניסיון הזה כל הזמן להיות הכי קרובה לגבר אבל לא. כדי שיקשיבו לך בצורה הכי משמעותית".
"השריון שנועד לעודד נשים הפך לתקרה"
קולט אביטל, חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה בין השנים 1999-2009, סיפרה על חווייה מהפריימריז שבה היא נדחקה לאחור ברשימה רק מעצם היותה אישה. "בבוקר, כשהתחילו להתקבל התוצאות לגני התערוכה הייתי מספר 11 או 12", סיפרה אביטל. "אז בסופו של יום, כשהיינו שלוש נשים בתוך הרשימה, באותה עשירייה, פשוט הוציאו אותי והעבירו אותי למשבצת 25. אז היה שריון במפלגת העבודה לשתי נשים בכל עשירייה, אבל השריון הזה במקום להיות עידוד לנשים היה תקרה".
גם יולי תמיר סבורה כי השריונים שנועדו לתקן את חוסר הייצוג הנשי ברשימות לכנסת הפך לכלי בידי הפוליטיקאים הגברים. "בעצם, הייצוג המתקן שהיה אמור להיות לא פחות משתי נשים בכל עשירייה הפך למגבלה של לא יותר משתי נשים בעשירייה", אמרה תמיר. "וככה נשים כמוני, שנבחרו לעשירייה השנייה, מצאו את עצמן בעשירייה הרביעית".
רק לפני מספר שבועות הורגשה סערה כשח"כ אלעזר שטרן העז לרמוז לשרה בישראל שהיא קודמה דרך המיטה. עבור פוליטיקאית בשנות ה-90, זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים הציבוריים: הרמיזות והטענות כאילו התקדמה בזכות פטרון כזה או אחר.
מיעוט המקומות לנשים זו הסיבה שלאורך השנים התפתחו גם יריבויות בין מועמדות נשים, שנאלצו להילחם על מקומות בודדים בכל מפלגה. אז לא קמה קול צעקה, גם הנשים עצמן, בדרך כלל שתקו והעדיפו לענות בעשייה, ופשוט להוכיח שגם נשים מסוגלות.
החלק הקשה באמת בחייהן של הפוליטיקאיות נגע לקידום אג'נדה פמיניסטית. החל מהכנסת ה-12, תחילת שנות ה-90, גדלה המודעות לנושא וחברות הכנסת מימין ומשמאל החלו לעסוק בבעיות הנוגעות לנשים. מה שנראה היום כמובן מאליו, התקבל אז בקרב חלק מחברי הכנסת בזעם ובזלזול.
את המציאות הקשה של חברות הכנסת בשנות ה-90 תולות הפוליטיקאיות דווקא אחת פורצת דרך - ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר. מקובל לחשוב שישראל, שקמה כחברה שוויונית מתחילתה, קבעה היסטוריה בכל הקשור לנשים בפוליטיקה. נשים כיהנו בישראל מהכנסת הראשונה וגולדה הייתה האישה השלישית בעולם לכהן כראש ממשלה - דווקא במדינה הצעירה.
אבל גם אז, גולדה סגדה לגנרלים ולגברים שטיפחו אותה בפוליטיקה, מבן גוריון ועד פנחס ספיר. כשהגיעה למפלגתה הצעירה המבטיחה שולמית אלוני, היא סלדה ממנה.
אלוני עזבה לבסוף את המערך כשהיא טוענת שגולדה שונאת אותה בין השאר כי "יש לה רגליים יפות". בנוסף, גולדה לא נרשמה בספרי ההיסטוריה כסיפור הצלחה ביטחוני. בסופו של יום, הנשים בפוליטיקה הישראלית עברו כברת דרך בפוליטיקה בשלושת העשורים האחרונים, אבל עדיין הן מרגישות שהדרך עוד ארוכה.