את הביקור שלנו ברמאללה אנחנו מתחילים דווקא בשכנה שלה, בית אל. אולי סימבולית זה אומר שסערה מתקרבת. הגגות האדומים שייכים להתנחלות. הבניינים לפלסטינים. קרובים קרובים, ורחוקים מאוד.
נכנסים לעיר. בצדי הדרך, הרבה משטרה פלסטינית וחיפושית אחת. צועדים לכיכר השעון, כיכר ערפאת, שם ייערך הטקס המרכזי. שעתיים לפני הנאום, הכיכר עדיין ריקה, אבל אנחנו מקבלים סוג של מופע חימום.
שיירת מכוניות שתקיף את רחובות העיר עד שעות הלילה, תנסה לדחוק בתושבים לצאת לחגוג. אחריה תגיע גם חזרה גנרלית אופטימית להצבעה המתוכננת באו"ם. השלטים שיונפו לאורך הערב ייראו כולם כאילו נוצרו באותו המשרד. לאט לאט מתחילים לזרום לכיכר אנשים נוספים ובהם כמה אורחים מפתיעים.
שניים שלא ראינו הרבה זמן - ערפאת, וטלי פחימה. "לא, לא. אתה יודע שאני לא מתראיינת לתקשורת הציונית", היא אומרת. הרבה מאוד תקשורת נראה כאן בכל מקום. רובם יעדיפו שלא לחשוף בפני עיתונאי ישראלי את תחושותיהם.
הכול כבר מוכן לאירוע הגדול, ההיסטורי, כשלפתע, דרמה קטנה המסך הגדול שעליו יוקרן נאום אבו מאזן - קורס. אנשי הסהר האדום מזנקים לבמה כדי לגלות אדם אחד שיתקשה בלילה הזה לשכב על הגב. עוד רגע זה יתחיל. החגיגה בעיצומה. הפלסטינים נהנים מאוד להשתמש בסימבוליקה של הספרות, מספר החלטת האום שעוסקת בבעיית הפליטים, והתקווה להיות המדינה ה-194.
בינתיים על הבמה מזכירים ללהקות המחול של כרמיאל, שכאן המציאו את הדבקה. למרבה המבוכה, הרגע המשמעותי שבו אבו מאזן מוסר את בקשתו להכרה ממזכיר האו"ם כמעט מפוספס, עד שמישהו מגיח מאחורי הבמה ומודיע לרקדנים שעם כל הכבוד, קורה כאן משהו חשוב יותר.
את הנאום של נתניהו כבר לא ישדרו כאן. "נתניהו זבל, מה, לא ככה?". גם הטלוויזיה הפלסטינית תתעלם ממנו. בחברון, שבה הקרינו בכל זאת את השידור של אלג'זירה, ראש הממשלה זוכה ליחס הזה: "נתניהו כלב גדול!"
התחושות מעורבות. מה אמור להרגיש ישראלי, שפעם בצבא אמרו לו כמה חשוב לרדוף אחרי מי שתולה דגלים של פלסטין? ישראלי שלא שוכח גם, שממש כמה מאות מטרים מהצעירים הרוקדים האלו אירע הלינץ' המזוויע בשני חיילי צה"ל. מה אנחנו אמורים לחשוב על המאבק הבלתי נגמר של שני העמים? האם בתמונות המחויכות האלו מסתתר לו איום, או דווקא סוג של תקווה?