"22 שנה אנחנו חיים בשגרה כזאת, כולל חדירות מחבלים שהיו. תמיד צה"ל הגיב. מעולם לא היינו בסיטואציה כזאת, אף פעם לא קרה שקיבוץ כרם שלום ברח. הפעם לא רק שברחנו, ברחנו מושפלים, כואבים ומפורקים", אומרת בכאב איריס לביא, חברת הוועד המנהל של קיבוץ כרם שלום בעוטף עזה מהמלון באילת שאליו פונתה יחד עם חברי הקיבוץ שלה.
בתחושות של כאב, חוסר ודאות וכעס היא מספרת את כל מה שעובר על הקהילה שלה מאז השבת השחורה של ה-7 באוקטובר. על הקרב שניהלה כיתת הכוננות והציל את הקיבוץ, על שגרת החיים שהם מנסים לקיים במלון באילת, ועל הניסיון לאסוף את השברים בתוך אי הוודאות הבלתי נתפסת של אנשים שנאלצו לברוח מהבית שלהם, שאליו לא ברור אם ומתי הם יחזרו.
הכעס שב ועולה מתוך הסיפור הקשה שהיא מגוללת: "אמרו לנו שאנחנו חיים במקום הכי בטוח בעולם, הראו לנו אמצעים טכנולוגיים שהלוואי שעשירית מהם היו פועלים. אני כועסת על הצבא, על המדינה, על כל מי שהיה אמור להיות האבא והאימא שלי ברגעים האלה. עיריית אילת עטפה אותנו, המלון עטף אותנו, תושבי אילת עטפו אותנו. השאר? אין לי מושג איפה הם".
"פצמ"רים, בלונים, שריפות, זה אצלנו משהו יומיומי"
"קיבוץ כרם שלום זה הקיבוץ הכי דרומי בעוטף, אנחנו נמצאים ממש במשולש הגבולות - מצרים, עזה וישראל", מספרת איריס. "זה קיבוץ באמת מיוחד במינו. בשנים האחרונות הפכנו לקיבוץ מעורב, של דתיים, חילוניים, ימנים, שמאלנים, שזה בפני עצמו ייחודי, גם אצלנו במועצה האזורית אשכול וגם בארץ".
"אנחנו קיבוץ שרגיל כבר עשרים ומשהו שנה לפצמ"רים זה הפך אצלנו שגרתי, זה כמעט יומיומי – פצמ"רים, בלונים, הפגנות, שריפות, כל הארסנל הרגיל. אפילו לא התרגשנו באותה שבת כשהכול התחיל", אומרת איריס בצער.
"בשש וחצי בבוקר כשהתחיל הצבע האדום וההפגזות חשבנו שאנחנו נכנסים לממ"ד בשגרה לכמה דקות", היא משחזרת, "ואנחנו נמצאים בממ"דים וזה לא מפסיק. ואז אנחנו קולטים ירי מסוג אחר ושומעים קולות בערבית. עכשיו אנחנו בתוך הממ"ד לא שומעים כל כך טוב ואנחנו מבינים שמשהו פה קורה. ואנחנו אומרים לעצמנו טוב צה"ל עוד רגע פה. הרי לוקח להם 7 דקות, 7 דקות והם אצלנו - זה מה שתמיד הבטיחו לנו, שאנחנו היישוב הכי מוגן בארץ, עם כל הטכנולוגיות הכי חדישות בעולם. כל הזמן באו להסביר לנו כמה אנחנו מוגנים ושאין סיכוי שמישהו יחדור. וכשאנחנו יושבים בממ"ד אנחנו אומרים לעצמנו טוב עוד 7 דקות, 7 דקות עוברות, ועוברת שעה, ועוברת עוד שעה, ואתה שומע את הצרחות ואתה שומע את היריות ואת ההפגזות ואין צה"ל – אתה לא שומע לא טנק, ולא מטוס ולא כלום. ואתה מבין את המצב שלך".
"האריות שלנו הצליחו לשמור על כולנו מלהישחט"
"היו אצלנו היו שני נסים – אחד שלמזלנו יש לנו חומת בטון להבדיל מקיבוצים אחרים שהם השכנים שלנו, אז הם פוצצו את חומת הבטון ונכנסו שם, אבל היה להם יותר קשה בנקודות הפריצה. והנס השני שלנו שכיתת הכוננות שלנו הם כל כך מקצוענים כי זאת שגרה אצלנו, הם ישנים עם נשקים במיטות. והם קמו ולחמו כמו אריות שמונה, לצערי שניים מהם נהרגו, מול מעל עשרים ומשהו מחבלים, ובחוץ עוד עשרות אם לא מאות מחבלים שממתינים לכניסה הבאה. זאת הייתה הסיטואציה שלנו באותו יום, אבל לא ידענו מה באמת מתרחש".
הייתם בממ"ד כל הזמן הזה?
"כן, מי שעוד העז קצת יצא. הם הרי באו עם מפות ודבר ראשון שהם עשו זה לפוצץ לנו את הגנרטורים שנחנק בממ"דים וניאלץ לצאת. בקיצור זה היה גיהינום, אבל הגיהינום הכי גדול הוא השבר הזה של האמון, מול צה"ל, מול המדינה. וכשברחנו והגענו לאילת ראינו את השכנים שלנו, והבנו מה הם עברו. כי כשהיינו בממ"דים לא ידענו על מה שקורה בחוץ".
"אצלנו למזלנו המחבלים הצליחו לחדור רק לבית אחד. האבא הגן על המשפחה שהייתה בממ"ד והם שמו לו מטען נפץ. כשהם פוצצו את הדלת של הממ"ד המחבלים זזו אחורה לברוח מההדף, ואז כיתת הכוננות שלנו תפסה אותם וחיסלה אותם. אז האבא נפגע והמשפחה ניצלה. שני חברי כוננות שלנו נהרגו, עוד שניים נפצעו, אבל האריות שלנו הצליחו לשמור על כולנו מלהישחט".
איריס מספרת שהם היו בממ"ד במשך יומיים: "משש בבוקר עד שש בערב למוחרת, כשפינו אותנו. ברחנו על נפשנו", היא מתארת. "לא עניין אותנו כלום, השארנו הכול, רק לברוח. 22 שנה אנחנו חיים בשגרה כזאת, כולל חדירות מחבלים שהיו. אבל תמיד צה"ל הגיב, ותמיד היינו גב לצה"ל, כי סמכנו עליו. מעולם לא היינו בסיטואציה כזאת, אף פעם לא קרה שקיבוץ כרם שלום ברח. הוצאנו ילדים, הוצאנו נשים – אבל לא ברחנו. הפעם לא רק שברחנו, ברחנו מושפלים, כואבים מפורקים".
"אנשי אילת חיכו לנו עוד לפני שהגענו"
כל תושבי היישובים במועצה המועצה האזורית אשכול פונו למלונות באזור ים המלח ובאילת. "אנחנו 200 ומשהו נפשות, כמעט 50 בתי אב. אנחנו כרגע באילת במלון ישרוטל ים סוף ולמזלנו נפלנו על מנכ"ל שאין אין מילים", מתארת איריס. "הגענו הנה בוכים, שבורים, מפורקים ואנשי אילת חיכו לנו עוד לפני שהגענו".
את יכולה לתאר מה עבר עליכם כשהגעתם לאילת?
"התחיל מאוד קשה כי באנו ושמו אותנו עם קיבוץ ניר עוז. חילקו כל שני יישובים לבית מלון ושמו אותנו עם ניר עוז"
וניר עוז עבר טבח.
"כן, הם עברו טבח, ואז אנשים מכרם שלום התחילו להיות בתחושות אשם על זה ששרדו, שנשארו בחיים, שלא עברנו טבח, ואז לא הייתה לנו ברירה כקהילה להתאפס על עצמנו ולשמור על הקהילה. לתת לאנשים להבין שהם לא אשמים שהם נשארו בחיים. שנלחמו עבורנו, מתו עבורנו".
"נכון זה קורע לב לראות את השכנים שלך ומה הם עברו, אבל אין מקום לאשמה. מה שהם עברו זה לא נתפס, כשאתה יצאת, מבחינתך זה היה זוועת עולם, אבל כשאתה רואה אותם, אתה אומר 'מי אני?' אתה רק צריך להודות לאל ולשתוק לידם, אז הסיטואציה היא מורכבת מכל הכיוונים, כי זה גם לא נכון כלפי הקהילה שלי שהם לא חוו כלום".
את מתארת קושי נפשי מאוד גדול, קיבלתם תמיכה?
"באים לפה מיליון פסיכולוגים, מיליון פסיכיאטרים, הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שישאלו אותנו מה שלומכם ואיך אתם מרגישים. אין לנו תשובות לדברים האלה, אנחנו בחוסר ודאות על החיים. אין לנו לאיפה לחזור, הקיבוץ והמועצה בכלל זה היום שטח צבאי סגור. אנחנו מפה צריכים לחפש מקום לנדוד אליו, אנחנו היהודי הנודד, זה הפך לבדיחה שחורה אצלנו".
"אנחנו חושבים שאולי נצטרך לבנות עיר אוהלים"
השאלות לגבי עתיד הקהילה שלה לא נותנות לאיריס מנוח. "אני היום צריכה לראות לאיפה אני מעבירה את הקהילה הזאת הלאה ואחר כך הלאה. כי אנשים טובים יפתחו לנו את הלב לשבוע-שבועיים, אבל לכמה זמן? המדינה לא מתעוררת, אנחנו כבר במחשבה הכי רחוק שנצטרך לבנות איזה פינה כעיר אוהלים. היום עוד מצבנו טוב, החוסר ודאות של ההלאה זה מה שמשגע אותנו כהנהגה".
מבחינת הילדים? מה הם עושים איך הם מעבירים את הזמן?
"אנחנו מנסים לבנות להם פייק שגרה. בנינו פה כל מיני מתחמים שזה גן וזה מרכז, ועושים איתם קצת פעילויות, גם כדי לשחרר את ההורים וגם כדי לייצר לילדים איזשהו זיוף של שגרה".
איך אתם מתפעלים את זה?
"יש לנו קומונה של צעירים שהיו בשנת שירות בקיבוץ, ואנחנו נעזרים בצעירים שלנו ובאימהות וגם קצת במתנדבים אם צריך. תיכף נראה איך מתארגנים עם ילדי בית הספר, קצת לימוד. הם לא בראש של לימודים, אבל חשוב לייצר איזה אווירה מזויפת, אפילו בכאילו".
אתם בקשר עם עיריית אילת?
"עיריית אילת עטפה אותנו שאין מילים, הרבה יותר מהמדינה. הם תמיד פה לכל צורך. עיריית אילת עטפה אותנו, המלון עטף אותנו, תושבי אילת עוטפים אותנו – האנשים המדהימים מהעם עוטפים אותנו. כבוד הנשיא הגיע ועטף אותנו. על השאר, אל תדברי איתי, אין לי מושג איפה הם".
אני מבינה ממך שהקושי הכי גדול שלכם הוא העתיד.
"כן, זה החוסר ודאות. אני לא יודעת אם מהכמה מהקהילה שלי אני אצליח לחזור הביתה".
ולאן.
"כן לאן. בקשר ללאן אני עדיין תמימה ומאמינה שאני אחזור לשם ואשקם, אני רוצה להיות תמימה שכולם יחזרו איתי הביתה ולא לחזור חצי קהילה או רבע קהילה, ואני לא מדברת על ניר עוז, ששם ממילא רק חצי מהקהילה תוכל לחזור, השאר גם אם הם יתפללו, רובם כבר לא יחזרו. אז מי שעוד איתנו, בואו תצילו את אלה שעוד אפשר להחזיר, אל תוותרו עליהם. כי הם אבודים, אלה האנשים ששרדו, ומגיע להם שתילחמו עבורם. אל תגידו יהיה אפשר אחר כך למלא את היישובים האלה, תחזירו את אותם אלה שסבלו, תשקמו אותם, תטפלו בהם, תחזירו אותם. סליחה שאני כועסת".
תוכלי לספר על הכעס?
"יש בי כעס. אני נעה בין כעס אדיר לבין איפוק ואיסוף – כי אני גם מנהיגה של הקהילה שלי".
על מי את כועסת?
"על הצבא, על המדינה, על כל מי שהיה אמור להיות האבא והאימא שלי ברגעים האלה. על כל מי שהאמנתי וסמכתי, על כל מי שהבטיח לי בלי למצמץ שאני חיה באזור הכי מוגן בעולם. על כל מי שגרם לי לשקר ולהגיד לאנשים שהגיעו ליישוב 'אתם באים למקום הכי בטוח בעולם'. אני שיקרתי לאנשים, הקהילה שיקרה לאנשים כשהיא הביאה לקליטה אנשים חדשים. אנחנו היינו בשיא התנופה של קליטה, כי היינו שקרנים מצוינים, חשבנו שאנחנו חיים במקום הכי בטוח בעולם. הראו לנו איך הגדר יורה , אמרו לנו 'לא צריך אפילו בני אדם, הכול ממוחשב', 'אוטומט'. איזה הסברים מפורטים על ההגנות שלנו קיבלנו, הלוואי שעשירית היה פועל באותו רגע. הלוואי".
ובתוך כל ההתמודדות היומיומית עם הטרגדיה שעברה עליה והכעס, איריס מוצאת בתוך עצמה כוחות להיות אופטימית. "הדברים יסתדרו כי אנחנו קהילה חזקה. אנחנו מועצה אזורית שבנויה מאנשים נחושים וחזקים", היא אומרת והכעס שוב מתחיל לחלחל. "זה לא פעם ראשונה. אנחנו 22 שנה חיים בגיהינום וקיבלנו את זה. כי היינו תמימים שמישהו עובד ובסוף יטפל בזה, לא תיארנו לעצמנו שמישהו לוקח את זה כמובן מאליו. שהוא אומר לעצמו 'אם הם בסדר האנשים ומקבלים את זה, אז יאללה נמשיך', 'הם מקבלים את זה שם'. לא תיארנו לעצמנו שזה ככה. אנחנו נתנו להם כוח כדי שיעבדו, לא כדי שישמרו לנו על סטטוס קוו הנוראי שחיינו בו 22 שנה. אבל היינו תמימים הם לא עבדו, מי שעבד זה החמאס".