שלשום (ראשון) לעת ערב יצאו 300 חברי קיבוץ כיסופים מבית המלון בים המלח, שבו הם משוכנים כבר למעלה משבוע, ועשו דרכם לבית העלמין הצבאי בעיר. שם, בקור של ראשית הסתיו וכשהשמש כבר כמעט ושוקעת, הם נפרדו מאחד מגיבורי הקיבוץ, אולי הגדול שבהם - סער מרגוליס ז"ל, בן 38, אב לשתי בנות, הרבש"ץ לשעבר של היישוב ומייסד כיתת הכוננות שלו.
בשל הסכנה שעדיין קיימת באיזור ושרידי התופת שטרם פונו, רק למשפחה הקרובה התאפשר להמשיך וללוות את מרגוליס אל הקבורה - שהתבצעה מאוחר יותר בערב בבית העלמין של הקיבוץ. "זה שובר את הלב שאתה לא יכול ללכת להיפרד מהשכן שלך בזמן שהקיבוץ שלך נראה כמו אזור מלחמה, זה הזוי", אומר חבר הקיבוץ שקד רפפורט.
"סער הוא זה שדחף משנת 2011 לפתוח כיתת כוננות בקיבוץ", מסביר רפפורט, חברו של מרגוליס ז"ל. "לפני שהוא השתחרר מהצבא היה רבש"צ בלי אנשים, בלי כוחות, בלי כלום. סער השתחרר והחליט שהוא נרתם למען הקיבוץ ולמען התושבים. הוא הבין איפה הוא חי וכמה חשובה תחושת הביטחון של האנשים. והוא פשוט ככה עשה - הוא הלך ומשך אותי אחרי שהשתחררתי מהצבא ואמר שנפתח כיתת כוננות וביקש שאדבר עם כל החבר'ה הצעירים. וכך, עם השנים צמחנו מקבוצה של ארבעה לוחמים, לשבעה לוחמים ל-12 ואז ל-15 איש. וזה היה סער, פשוט בן אדם שקודם כל דאג למקום שהוא גדל בו ולערכים שהוא גדל לפיהם".
וחברו אלעד גילאור מצטרף: "הגעתי לקיבוץ לפני שנתיים וחצי. סיימתי את הצבא לפני לא מעט שנים ושירתתי בגולני. איך שהגעתי לקיבוץ הייתה לי שיחה איתו ואמרתי לו 'תשמע, אני אחריך. לא מכיר אותך, לא כלום, אבל תגייס אותי, אני מוכן'. משיחה של 10 דקות, אני אומר לך שהייתי הולך אחריו באש ובמים".
בבוקר שבת, ב-7.10, היה זה מרגוליס ז"ל שהיה הראשון לצאת ולהבין את היקף האירוע. אלא שבשל חבלה אלקטרונית של מחבלי החמאס, לטענת אנשי הקיבוץ, שובשה רשת הקשר והקליטה הסלולרית ומרבית חברי כיתת הכוננות נותרו בבתיהם. הרבש"ץ היה מרותק לביתו בקרב פנים אל פנים מול מחבלים שהסתבך והתנהל בסמיכות לבית. וכך מצאו את עצמם מרגוליס ז"ל וחברו שי אשר בן ה-50, סגן הרבש"ץ, מגנים ממש לבדם על הקיבוץ כולו מול כמה עשרות מחבלים שחדרו אליו.
"סער אמר ליסמין אשתו שלום, נעל אותה בממ"ד ורץ אליי הביתה", מתאר אשר את הקרב. "זו פעולה פסיכית. הדבר הכי נכון מבחינתו של כל בנאדם נורמלי זה להשתמש בנשק שיש לו להגן על המשפחה שלו. אני רואה שלוש דמויות מתהלכות על השביל. אנחנו מתחבאים, סער מקדימה ואני מאחוריו - אנחנו ממתינים עד שאחד מהם יורה. אני יריתי בראשון ובשני, והשלישי ברח. אמרתי לסער 'הותקלנו' ואז נפתחת לעברנו אש מנשק כבד ורימונים. סער מבקש ממני להיות יותר בשקט".
"אחרי שסיימנו את ההיתקלות הזו בשלום אנחנו אחת לכמה זמן מתנתקים אחד מהשני, מה שלא אמור לקרות, ולבסוף מצליחים לחבור שוב יחד מבלי שחלילה נפתח בירי דו"צ אחד כנגד השני. אנחנו מנסים להגיע אל הצד השני של הקיבוץ כי אנחנו מבינים שיש שם פצוע ונתקלים שוב במחבלים. אני מוריד אחד, סער גם מוריד אחד, ואנחנו מתקדמים עוד קצת פנימה ושוב נתקלים ומצליחים לפגוע במחבלים ובהמשך סער יורה בעוד שני מחבלים ומוריד אותם. כך זה נמשך ארבע שעות".
בשעת צוהריים השניים מתפצלים שוב - אשר חובר לגדוד 51 של גולני, שהגיע אל הקיבוץ כבר בשעות הבוקר, ואילו מרגוליס ז"ל חובר לגדוד 450 שהגיע כמה דקות קודם לכן. זו הייתה הפגישה האחרונה. "בשעה 14:40 סער מנסה ליצור איתי קשר בשיחת וואטסאפ ואני לא עונה לו כי באותו זמן כבר חברתי שוב למשפחה שלי", מספר אשר. "בשעה 16:00 אני מנסה לחזור אליו ולא מצליח. אני לא יודע אם זו בעיית תקשורת או שהטלפון כבר לא היה פעיל, אבל הוא לא עונה".
"היו כל מיני שמועות שסער אולי חבר לקיבוץ ניר עוז או כל מיני דברים כאלו. אבל בתחקיר שאני עושה ביום למוחרת אני מבין למי סער חבר ואיך, ומבין מה קרה לו - הוא הגיע לבית מאוד מסוכן לכניסה, שכמעט בלתי אפשרי להיכנס אליו. הוא לא מצליח להיכנס - לא מהחלונות ולא מהדלת - הוא לוקח את הכוח שאיתו, שהוא מפקד עליו, ומפצל אותו לשני כוחות קטנים. כוח אחד נכנס מדלת אחת והכוח השני מדלת אחרת ובפתיחת הדלת הם מקבלים צרור של נשק כבד והוא מת במקום עם עוד שלושה לוחמים מגדוד 450".
את עוז הרוח שלו הפגין סער מרגוליס ז"ל במהלכו של יום הלחימה הארוך. אשר מספר: "באיזשהו שלב הבן הגדול שלי שיושב בממ"ד עם אישתי מדווח שיורים על הבית ושחדרו מחבלים. אני כל 3-2 דקות שואל מה קורה ובפעם השלישית שאני שואל, שני הילדים ואשתי לא מקבלים את ההודעה - המשמעות היא שהם מתים או חטופים. בנקודה הזו סער מציע שנרוץ אליי הביתה ואני אומר לו שזו תהיה פעולת התאבדות ושנינו נמות. 'אני מבין שאתה מוכן להתאבד על המשפחה שלי, אבל תן לי לחשוב על זה רגע', אמרתי לו".
"אני משיב לו שמה שקרה עם המשפחה שלי קרה ואנחנו צריכים לנהל את הקרב על הקיבוץ. סער מקבל את המרות שלי ומבין את הסיטואציה שאני נמצא בה. הוא היה מוכן להתאבד עבור המשפחה שלי ואני עצרתי אותו מלרוץ לשם. זה לב העניין של סער כלוחם, כאדם וכחבר. זו הגדולה שלו".
"הוא היחידי שתמיד דיבר על זה וכל הקיבוץ צחק עליו. אמרו לו 'תפסיק, אתה לא רמבו'. ו'תפסיק, אנחנו לא בעזה'", אומר רפפורט ומסביר כי תרחיש האימים של 7.10, שלבסוף הוביל לנפילתו, היה לנגד עיניו של מרגוליס במשך שנים. "סער נלחם בין מגורים של ניצולי שואה לבתים של ילדים בני חמש ועשר עם אימהות שאבא שלהם במקרה הטוב נמצא איתם בבית ובמקרה הלא טוב בחו"ל או במילואים", אומר רפפורט. "וסער עשה את העבודה שלו ופשוט היה מגן אנושי בשביל כל האנשים האלה".
"סער היה אבא מדהים ובעל דואג. כל דבר שהיה זקוקים בו לאנשים להתנדבות בקיבוץ הוא הראשון שהיה רץ ואומר 'זה עליי'. הוא לקח אחריות לעשות בקיבוץ גינה קהילתית עם פעילות לילדים ומשחקי חברה לעולים חדשים מאמריקה שבאו לישראל כדי להתגייס לצבא. בן אדם שלקח על עצמו המון המון פרויקטים, כמה שיותר, כמה שיותר לקרב בין המבוגרים של הקיבוץ לצעירים. הוא היה דמות שמחברת בין כולם. תמיד כשפנו אליו, לא משנה מתי, הוא פשוט נתן מענה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv