בימים הראשונים שאחרי האסון הגדול שנחת על ישראל, תחושת הכאוס ריחפה בכל מקום - ואיתה התובנה המעיקה: המוסדות הרשמיים מתקשים לעמוד בפני כמות המשימות הבלתי אפשרית שנחתה לפתחם. מי שהרגישה את אווירת הכאוס הזו כבר בימים הראשונים הייתה כרמלה פילו, בת 56. בימי שגרה היא ממונה מחוזית במחוז ירושלים של התוכנית הלאומית לנוער בסיכון במשרד הרווחה, אך כעת - כשציבור כל כך גדול נמצא בסיכון - היא עסוקה בדברים אחרים לגמרי.
מיד עם פינוי תושבי הדרום למרכז מונתה כרמלה לעסוק ברווחתם של תושבי זיקים ונתיב העשרה, שפונו למלון יערים במעלה החמישה. "הלובי היה עמוס לעייפה וציוד מפוזרים בכניסה, מלא מלא ציוד: שקיות של משחקים, שקיות של בגדים. אתה לא יודע מי מתנדב, מי תושב, מי מפונה ומי איש מקצוע", נזכרת פילו. "ואז הלכתי לחפש מי הנציגות של התושבים עצמם ושל פיקוד העורף. היו מתנדבים שניסו להשתלט על כל כמות המתנדבים שנכנסו למלון. אז מישהו מחליט לעשות רשימות - נגיד רשימה של מטפלים, של מתנדבים או של ציוד שחסר".
"בהתחלה היה רישום רגיל, כל מי שבא נרשם, אבל אז הבנו שרגע, צריך פה משהו סופר-מקצועי, אי אפשר שכל אחד שאומר שהוא פסיכולוג יתחיל לגעת באנשים ולטפל בהם. פתאום מצאתי בפרוזדור מישהי שאמרה שהיא למדה הומאופתיה, ואני אומרת לה 'חכי רגע. בואי ננהל רישום' ואני רואה אותה כבר מטפטפת טיפה לבת 16 לתוך הגרון, ואומרת לה 'עכשיו תעשי נשימות'. זה לא מה שרצינו לראות שם".
"זה גרם לי לדמעות"
כשהצליחו פילו ואנשי צוותה - רובן המוחלט עובדות סוציאליות - להתגבר על הקושי העצום שאיתו נאלצו להתמודד בהתחלה, הם התפנו להידרש לבעיות הפרט. לנוכח המשאבים המוגבלים, זה דרש מהעובדים לעיתים תכופות לגייס גם את מה שהביאו איתם מהבית. "תוך כדי שאנחנו מתארגנים, ניגש אליי אבא נסער. הוא אומר לי שהילד שלו בחדר כבר יומיים, ולא יוצא. אני שואלת אותו בן כמה הילד והוא אומר לי 19 וחצי. מתברר שהוא לא יוצא מהחדר בגלל משקפיים, כשהם ברחו מנתיב העשרה נפלו לו המשקפיים והוא פשוט לא מוכן לצאת מהחדר. הוא לא רואה טוב".
"שאלתי את האבא אם הוא יודע את המספרים של המשקפיים, והוא שולף לי ככה מהמותן את המספר", מספרת פילו. "אוקיי, מה אני עושה עכשיו? אני אומרת רגע, יש לי על החיוג המקוצר את האופטימטריסט של הילדים. אין לי מושג איך חשבתי על זה. התקשרתי אליו. אני מדברת איתו ומספרת את הסיטואציה ואומר לי 'כרמלה, אין שום בעיה, תשלחי לי את המספר ואני כבר מכין לו'".
"אחר כך הוא מתקשר - 'רגע, חסר לי את המרחק בין העיניים'. מה עושים? הוא אומר לי 'צלמי את הפנים של הילד', מצלמת לו ושולחת ובתוך חצי שעה הוא מתקשר אליי ואומר לי 'מוכן'. תפסנו מתנדב שהיה מוכן לצאת ממלון יערים, לנסוע למודיעין, והביא לו את המשקפיים. זה גרם לי לדמעות. אחרי זה הנער בא ואמר 'אבא אמר שאני צריך להגיד לך תודה'. זה היה מרגש. בזכות זה הילד יוצא מהחדר להיות עם החברים שלו".
"עמדתי איתה חצי שעה כשהיא בוכה"
"הייתה גם אישה מבוגרת שבאה לבקש קרם ידיים", ממשיכה פילו. "והיא אומרת לי, 'אני מתנצלת שאני מבקשת רק קרם ידיים'. אישה כזו אצילית, מבוגרת, לבושה מדהים, והיא שואלת אם זה בסדר שהיא מציקה לי. אני עוד לא מצליחה ללכת איתה שני צעדים והיא כולה רועדת ומתחילה לבכות. ואז היא מספרת שהיא שכלה את הבן שלה לפני שלושים שנה ושאף פעם לא בכתה כמו שהיא בוכה עכשיו. והיא מוסיפה 'מה שאנחנו עברנו, אי אפשר להסביר', ואז מתארת את הסיפור של החברים שלה, מה שהם עברו ושל המתים מסביב וזה קורע את הלב לשמוע אותה. היא מספרת לי איך אפילו על הבן שלה היא לא בכתה בצורה כזאת. וכך בעצם הבנתי שהיא לא כל כך באה בשביל קרם ידיים. חיבקתי אותה ועמדתי איתה חצי שעה כשהיא בוכה".
אך לא כולם באו לבקש עזרה, לחלקם היה צריך להגיע עד לדלת החדר: "ראינו שאנחנו לא מצליחים לגעת באוכלוסייה רבה. אנחנו נוגעים באלה שממילא יורדים למטה ללובי ואנחנו יודעים שיש במלון קרוב ל-600 איש. אז עשיתי תרגיל, אני מודה. קיבלנו תרומה של חברה שתרמו תווי שי של 750 ש"ח למשפחה. נציב החברה אמר לי 'תני בבקשה לכל בית אב ביד'. זה טוב לי כי זאת הדרך שלי לראות למי אני נותנת, מי נמצא במלון. וזה כל כך היה מרגש ברמות שאי אפשר לתאר כי כל אחד שקראנו לו - מבוגר בן 80 או אימא לשלושה ילדים שבכלל לא חשבה שהיא יכולה לרדת כי אחרים נפגעו הרבה יותר ממנה, אבל התפרקה לגמרי בשולחן".
"בסוף אתה מבין שהם חושבים שהם לא זכאים לבוא ולדבר, כי חלק מהאחים שלהם עוד פצועים בשטח ועוד לא קברו את המתים שלהם. וכאילו באיזה זכות הם יבואו וידברו על הצרכים הכאילו פשוטים שלהם. יש לי גם מידע על שני בני נוער שהסיפור שלהם מאוד מאוד מורכב. הם מסתגרים ובכלל לא מדברים בגלל הטראומה. אנחנו מנסים לדבר איתם, הם לא רוצים לצאת מהחדר", היא מסכמת בעצב.
"מה קורה לילד שפתאום הוא בלי גבולות?"
יעל דאיה, בת 47, עובדת ביום-יום בשירות המבחן לנוער במשרד הרווחה. היא הוצבה במלון דן אכדיה בהרצליה - לשם פונו תושבים ממפלסים, ממבטחים ומעמיעוז. "הדבר הראשון היה לאט-לאט להכניס אותם לסיטואציה ולקרקע אותם", היא מספרת. "התחלנו לשבת איתם ולדבר איתם על מה הם עברו, מאיפה הם ולאן הם הגיעו. זה בא מהמקום הפשוט, רגע לשוחח, להתחיל איזשהו שיח איתם, כל אחד מהמקום שלו".
"זה מתחיל מההורים לילדים שצריכים הדרכה הורית - כי מה קורה עם ילד שפתאום הוא בלי גבולות בכלל? זה יכול לקבל ביטוי גם ברגרסיה של ילדים, כלומר משפחה עם שני ילדים שהיו רגילים שילד הולך וילדה בידיים, ופתאום הילד מבקש גם להיות בעגלה. וצריך לדבר גם על איך אנחנו מתנהלים עם הילדים שלנו עכשיו, כשפתאום ילדים מתנהגים קצת אחרת. ודרך אגב, לקרקע זה לפעמים לענות כל יום על השאלה הכי פשוטה: איזה יום היום. ממש כך. אני יכולה להגיד שחלק ממה שעשינו בהתערבויות", מסכמת דאיה. "זה שהפעלנו אותם, בצורה הכי בסיסית - התחברנו למנהלת הקהילה שם ואמרנו להם 'תנו להם משימה'. אז אחת קיפלה בגדים ואחת אספה תרומות ששלחו להם".
מי שממונה על דאיה ושאר העו"סיות במלון היא שירה זילברמן. בשגרה היא ממונה מחוזית של מחוז תל אביב והמרכז בתוכנית לאומית לצעירים במצבי סיכון: גם היא כמו דאיה ופילו, ושאר אנשי משרד הרווחה שנשלחו למשימות החירות החשובות הללו, נאלצו באחת לנטוש את משרתם היום-יומית, החשובה לא פחות. במצב שבו שירותי הרווחה בישראל גם כך סובלים ממחסור בידיים עובדות ותקצוב חסר, המשמעות היא שרבים מבין ה"לקוחות" הקבועים שלהן משלמים את מחיר השמיכה הקצרה. אך לזילברמן חשוב להבהיר: "אנחנו לרגע לא מוותרות על המשך העבודה השוטפת ומוצאות דרכים להמשך ההחזקה הכוללת".
"אין לי זמן למחשבות על כך, אני ברצף עשייה" היא מבהירה. "מעבר לזה המשרד דואג לנו להחזקה ושיח בסוף כל יום לעיבוד הדברים, והמנהלים הישירים שלנו מבינים וקשובים לעומס" וזילברמן מוסיפה דוגמה: "אני עושה סבבי טלפונים לעו"סיות ברשויות, פתחתי טלגרם ובו ריכוז מידע של כל המענים מכלל משרדי הממשלה שיהיו זמינים עבורם. עו"סיות שירות מבחן נמצאות בקשר עם העובדים הישירים, וקציני מבחן בקשר רציף עם הנערים".
"זה אירוע חירום מתגלגל אחד גדול"
ויש גם את מי שמגיע מעולמות אחרים וכעת מוצא את עצמו נזרק לעולם מקצועי שונה מאוד. כך עם איילת סלע-יונגרמן, בת 45, שבשגרה היא אחראית קשרי ממשל ולובינג בתנועה הקיבוצית - וכבר שבוע וחצי מוצבת במלון בשפיים, לשם פונו תושבים מכפר עזה. "העבודה שלי היא מהכלל, אל הפרט ולהיפך", אומר סלע-יונגרמן. "למשל, הייתה לי עכשיו שיחה עם ראש מנהל ההגירה האוכלוסין, שרוצה לספק כבר היום את הדרכונים ותעודות הזהות. בשבוע פתחנו שם כמו סניף כדי לעשות להוציא מסמכים חדשים. אנחנו עושים את זה בכל הארץ. עכשיו הוא נמצא בים המלח עם 15 עמדות".
וסיפור אחד, שנוגע באבל האישי והציבורי, בולט מבחינתה במיוחד: "אני יכולה להגיד לך שפגשתי שלשום (שני) במקרה תושבת כפר עזה, שהבעל שלה דמנטי, סתם ממש בסוף היום. והיא אומרת לי שהיא לא הולכת ללוויות של החברים שלה כי אין מי שיעשה 'בייביסיטר' על בעלה. הייתי קצת מופתעת כי יש המון מתנדבים. אבל איכשהו, לא יודעת, זה לא קרה. אז אמרתי לה שאני מבטיחה שלא משנה מה, היא הולכת להלווייה למוחרת בארבע. מפה לשם, לא הסתדר אז אני אומרת לה 'אל תדאגי, אני איתו' וזה מה שקרה. בסוף ביליתי איתו איזה שעתיים וחצי".
"זו הייתה חוויה אחרת מכל סיר הלחץ שהייתי בו - בתוך כל הדברים המאוד גדולים שאני מטפלת בהם פתאום פשוט לשבת עם בן אדם שבגלל שהוא דמנטי הוא גם לא זוכר את האירוע", היא מדגישה. "הכול היה הומה ומלא אנשים והוא אומר לי 'רגע, אז מה קורה פה?' אז אנחנו משחקים במשחק של ילדים - 'מה אתה מעדיף להיות: שמש או ירח? עגבנייה או מלפפון?' נוצרה שיחה שהיא בסוף גם פילוסופית ואני מביאה לו קפה ואני הולכת ואני חוזרת. ואנחנו הולכים לראות עצים בקיבוץ, מסתכלים על הפיקוסים הענקיים ומדברים על שורשי האוויר של הפיקוס. זה היה מדהים. זו אומנם קלישאה, אבל בסוף זה החיבור בין האנשים".
במסגרת עבודתה עוסקת סלע-יונגרמן באופן ישיר גם בארגון ההלוויות הרבות שמקיימים בימים אלו חברי כפר עזה. "הם מארגנים את הלוויות בעצמם, אבל מעלים צרכים מול התנועה הקיבוצית. למשל - הם צריכים גלגלי זרים. או צריכים סיוע בחובש שילווה את הלווייה למקרה שיש התעלפויות. אם זו הלווייה צבאית, אז המדינה מטפלת בהכול, אבל אם זו הלווייה אזרחית הקיבוץ צריך לטפל. עושים ישיבה בערב על כל ההלוויות שיהיו ביום שלמוחרת - שלשום יצאתי משם בשעה 21:00 כשידעתי שיש מספר מסוים של הלוויות, ומהבוקר נוספו עוד 5-4 הלוויות וצריך לדאוג לעוד זרים ולעוד חובשים, וזה הכול 'על הדרך', זה אירוע חירום מתגלגל אחד גדול. אבל אצל אנשי כפר עזה יש גם הרבה הומור עכשיו וסרקזם. ויש גם כאב וצער. יש הכול. אז אני מרגישה שבמובנים מסוימים יש לי זכות גדולה לעשות את זה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv