ככל שעוברים הימים והשעות ממתקפת הפתע של חמאס ביום שבת האחרון, שהובילה פתיחת מלחמת "חרבות ברזל", מתגלים עוד ועוד סיפורי גבורה של תושבים שנאלצו לעשות הכל בכדי לשמור על חייהם.

כזה בדיוק הוא סיפורם של ניר ארז ובת זוגו חני, תושבי היישוב נתיב העשרה, שאליו חדרו מחבלים. באומץ לב ובתושייה בלתי נתפסת נאבק ארז בחמשת המחבלים שפרצו לביתם, ובפועלו הציל את חייו ואת חיי חני. הבוקר הוא הגיע ל"חדשות הבוקר" וסיפר על אותם רגעים מורטי עצבים. "אנחנו גרים שש שנים בנתיב העשרה. שנתיים בבית החדש שבנינו שועכשיו נהרס", התחיל.

כבר חווית אירועים, מתי אתה מבין שזה סיפור אחר?
"בשנייה הראשונה, מדובר בהפצצה שלא נגמרת. יירוטים בשמיים במאות, רצנו לממ"ד והבנו שזה לא אירוע רגיל".

ואז?
"אנחנו בממ"ד, מנסים להבין מה קורה והחשמל מיד נפל. ניסינו ליצור קשר עם הטלפון, אבל הקליטה הייתה חלשה. פנינו לחבר במערכת הביטחון כדי לנסות להבין מה קורה, ועדכנו אותנו במצב. קיבלנו הודעה מקב"ט המועצה שיש מחבלים ביישוב. יצאנו מדי פעם כדי לנסות להבין מה קורה. ככה חלפו השעות, זה התחיל בשש בבוקר והגענו לשתיים עשרה בצהריים. יצאנו פעם נוספת, ובאותו הרגע הייתה אזעקה, שכנראה הצילה את החיים שלנו כי רצנו לממ"ד. סגרנו את הדלת ובאותה השנייה היה פיצוץ אדיר, חלון מתנפץ, ברזלים בתוך הבית. אף אחד לא יבין את ההרגשה של לשבת מעבר לדלת הממ"ד ולשמוע קולות ערבית מבחוץ".

הפיצוץ ששמעת הוא למעשה הפריצה שלהם.
"נכון. שמעתי צעקות בערבית בבית, והבנתי שמחפשים את המפתחות של כלי הרכב. אחזתי בידית הדלת והבנתי שאנחנו כמעט  מתים, קראתי לאשתי להסתתר בארון והיא סירבה".

אפשר לפתוח את הממ"ד מבחוץ?
"כן, כי אין נעילה".

אז מה עשית?
"החזקתי את הידית. אשתי נכנסה בסוף לארון לשנייה אחת, אבל מיד יצאה ואמרה לי שאם אני מת אז היא יחד איתי. ישבנו והידית התחילה להידחף מבחוץ. קשה לי להעריך את הזמן, אבל זה מאבק של דקות. הם ניסו ממש בכוח, ישבנו בחושך ולא סיפרתי לה שמנסים לפתוח מבחוץ כדי שלא להדאיג אותה.

"אחרי דקה או שתיים הלחץ נפסק אבל הגיע גל שני. שומעים צעקות, ואני סוכרתי אז התחלתי לאבד הכרה. הכל משחיר סביבי ואני כל הזמן מזכיר לעצמי שהדבר היחיד שיציל אותי זה להיות חד, אבל זה לא עוזר כי אני נחלש. שנייה לפני שאני מוותר המחבל מרפה ואני נופל. חני הרימה לי את הרגליים ואחרי כמה שניות חזרתי להחזיק בדלת. 20 שניות לאחר מכן התחילו להישמע יריות מחוץ לבית ואני אומר שרוצחים את השכנים שלנו. הייתי בטוח שהוציאו משפחות של השכנים ורצחו אותם על הכביש".

ניר נאבק בידיים חשופות כנגד חמישה מחבלים (צילום: מתוך
נפרדנו מבני המשפחה. ההתכתבויות של ניר וחני עם המשפחות|צילום: מתוך "החדשות", קשת 12

בזמן הזה ניסיתם לפנות לגורמי ביטחון?
"כן, וגם נפרדים מכולם, שולח הודעות לכולם, מודיעים להם שזה הסוף, נפרדים מהם. מה שהציל אותנו בסופו של דבר הוא שכן שראה שפורצים אלינו והזעיק את כיתת הכוננות, והיא הגיעה לאחר עשר דקות בערך. המחבלים שמעו אותה וברחו. הכל מעורפל, וכוחות הביטחון אמרו לנו שאין ברירה ואנחנו חייבים להישאר.

"חני ואני ראינו את ההרס בבית, ואחרי דקות ראיתי את המחבל בחזרה דרך החלון השבור בבית. רצנו בחזרה למקלט, והבנו שמה שלא הצליח להם בפעם הראשונה עלול להצליח עכשיו. אחרי שלוש דקות שמעתי קריאות מבחוץ מכיתת הכוננות. המחבלים חזרו כדי לגנוב את הרכב של אשתי".

ואז חילצו אתכם?
"ביקשו שעדיין נשאר, אבל סירבתי. לקחו אותנו ברכב ממוגן למשפחה אחרת. בחוץ ראינו מחבלים כפותים שכנראה נתפסו בידי כיתת הכוננות".

מה המראות ביישוב כשאתם יוצאים החוצה?
"כמו מה שהיה בבוקר, שום נפש חיה ברחוב. הנשמה שורפת ממה שקרה ומאוזלת היד והבושה שאני מרגיש. זו השפלה כזו שהשאירו אותנו שש שעות וחצי אחרי שהכל התחיל. במשך כל הזמן לא ידענו מה קורה, ואני לא יכול להימנע ממחשבה על איש אחד ששיקר למדינה שלמה במשך שנה שאסתר חיות היא העניין".

אתה יכול להעריך כמה אנשים נרצחו בנתיב העשרה?
"אני יודע שנרצחו כ-20 אנשים. פיניתי את המחבלים למעצר בליווי כוחות הביטחון, וכשחזרתי פיניתי את הגופות. נלחמתי על החיים שלי ושל משפחתי, כל אחד היה עושה את זה, אני לא חושב שאני גיבור".

איך אתם כרגע?
"אנחנו עוזבים את בית החלומות שבנינו, אנחנו נעזוב. אני לא מסוגל לישון עוד בבית הזה".