"אתה טס לכיוון גזרת עזה, יש שם הרבה שיגורים. גם אירועים ימיים וגם אירועים קרקעיים. יש דיווח על עשרות מחבלים בקו דיווח. שתיים, שלוש, שגר"
(מתוך רשת הקשר של טייסת האפאצ'י, 7.10)
זה סיפור של טייסת אחת, טייסת מסוקי האפאצ'י 113. וזה הסיפור של תחילת המלחמה, של ההפתעה וההלם, של השעות הנוראיות שבהן מערך ההגנה הישראלי קרס לחלוטין - על הקרקע רק כוחות קטנים ניהלו את קרב הבלימה מול חמאס, והם היו למעלה, בשמי העוטף, כמעט לבדם. הערב פרסמנו לראשונה ב"אולפן שישי" את הצילומים מפעילות הטייסת בתחילת המלחמה. את מה שראו הטייסים הם לא ישכחו אף פעם, גם לא את ההחלטות שהיו צריכים לקבל באותם רגעים.
"עוד אנשים ועוד מחבלים נכנסים ועוד פרצה בגדר. ואני מבין שצריך לירות פה ומהר", נזכר מפקד היחידה, סא"ל ע', "יורים על אנשים בשטחנו - זה משהו שלא חשבתי שאני אעשה". סא"ל א', טייס מילואים ביחידה, משחזר: "אני מוצא את עצמי בדילמה על מה אני יורה, כי יש כל כך הרבה". סא"ל ע', מילואימניק גם הוא, מספר: "אתה טס ואתה מריח את ריח העשן של השרפה חודר לך לתוך הקוקפיט, אזור מלחמה".
"הבנתי שאני אטוס, אבל לא לחו"ל"
כדי לנסות ולהבין את מה שקרה צריך להכיר את עמדת הפתיחה. למדינת ישראל יש שתי טייסות של מסוקי קרב. בסוף השבוע שבו פרצה המלחמה, טייסת 190 הייתה בהדממה וטייסת 113 החזיקה כוננות בצפון. כיוון שלא הייתה התראה, רק שני צוותים נשארו בבסיס לקריאה מיידית. מפקד הטייסת היה בכלל בבסיס האם בדרום עם המשפחה, לסופ"ש האחרון של החופש.
איפה מתחילה המלחמה אצלך?
סא"ל א': "אני מגיע כאיש מילואים אחרי טיול בסוכות ואני הולך לכוננות של שישי-שבת. אני אומר, אני אנוח. אני מתעורר עצמאית לקראת 06:30, משהו כזה, ואז מתחיל לראות שיש שיגורים לעוטף". רס"ן א' מהיחידה מספר: "האמת שבערב הייתי מתוכנן לטוס לחו"ל. אני גם רואה איזשהו דיווח על חדירה של מחבלים לאחד היישובים, וכבר מבין שבאותו יום אני כנראה אטוס, אבל אולי במקום אחר".
סא"ל ע': "אני נמצא ביער בן שמן, עושה קמפינג עם הילדים, מתעורר מרעש של פיצוצים וסירנות, שולח טקסט למפקד הטייסת, שואל אותו מה צריך. הוא אומר לי: 'תגיע הכי מהר שאפשר' – אני שם את הילדים אצל אימא שלי ונוסע הכי מהר שאני יכול לבסיס".
רגע, עכשיו אתה בתקופה שאתה לא מגיע למילואים, נכון?
סא"ל ע': "אני כמה חודשים לפני זה לא הגעתי למילואים".
אתה מפסיק להתנדב על רקע המחאה. יש הרהור אם להגיע?
סא"ל ע': "באותה שנייה לא היה לי אפילו צל ספק של דילמה שאני פשוט לוקח כיוון ונוסע".
"אין כוחות שלנו באזור של הגדר"
בשעה 06:50, שני הצוותים שתפסו כוננות בבסיס מוקפצים למסוקים. בתוך פחות מעשר דקות הם בדרך לעוטף עזה. אין להם מושג מה באמת קורה על הקרקע. סא"ל א': "בהזנקה אני מתקשר ואומרים לי שזה לחדירה בזיקים". ברשת הקשר נאמר: "אתה טס לכיוון גזרת עזה. המשימה שלך כרגע היא סיוע לחדירת כלי שיט לגזרה שלנו".
במקביל, מפקד הטייסת מזניק צוות טכני שיכין עבורו מסוק שלישי - כל הטייסת מוקפצת. ב-07:35 מגיע צמד מסוקי הקרב הראשון לעוטף מהצפון, שולחים אותו לבסיס נחל עוז. "מכווינים אותי לאיזה סוג של מטע בקרבת הבסיס, אני רואה הרבה מכוניות על כביש 232 עומדות, וחלקן עם דלתות פתוחות", נזכר סא"ל א'. אני מבין שהולכת להיות לי פה דילמה מי זה כוחותינו ומי זה אויב, אם בכלל, ומי זה אזרחים. כל ההחלטה עכשיו עליי, אין עם מי לדבר".
ברשת הקשר נאמר: "אנחנו רואים מלא מחבלים, לא יודעים אם מחבלים, אבל חיילים על טנדרים לכיוון הרצועה, ואנחנו עוקפים אותם". טייס משיב: "נכנס לביצוע על רכה", ומקבל אישור: "רשאי".
"מאוד מהר השליטה אומרת לי שיש אירוע יותר חשוב - חשש לחטיפה של חייל בגזרה הדרומית יותר ברצועה. אני אומר, או-קיי, זה... קורה פה משהו אחר", נזכר סא"ל א'. "שם זו פעם ראשונה שאני בעצם נתקל בזה שיש פרצות בגדר, יש אנשים שחוצים את הגדר וזו תמונה סוריאליסטית. כל מי שחוצה את הגדר, הוא אויב. אין אף כוחות שלנו באזור של הגדר, אין כלום - וזה במירכאות מכופלות ה'חלום' של כל טייס".
מפקד היחידה מוסיף: "אני מגיע באזור עשרה לשמונה, חמישה לשמונה, אני פשוט רואה המון מדורות, ירי, תמונה שנראית מסרט מלחמה, ואני מבין שצריך לירות פה ומהר. כמה שניות אחר כך אני שומע שיש 40 מחבלים מתקרבים למוצב, אני רואה אותם".
איך עושים תיעדוף במצב כזה?
"אתה מנסה להבין מה הדבר הכי משמעותי, הכי מאיים כרגע, ואתה הולך אליו".
"יש מחבלים, לא יודע מי זה מי"
בטייסת מתנהל כרגע מרוץ נגד השעון. כולם מוזנקים מהבתים, מי שמוכן ממריא מיד. המילואימניק ע' מגיע לבסיס בצפון ב-08:30 מהקמפינג ביער בן שמן. רבע שעה אחר כך, הוא באוויר. "בדיוק חבר, אחד הטובים שלי מהטייסת נחת ברמון. הוא אומר לי: 'מלחמה, ירו עלינו, גמרנו בטן, ממריא לעוד סבב'". ורס"ן א' מוסיף: "מדבר איתנו מישהו על הקשר, שזה הקמ"ן שהיה ברעים. הוא אומר לנו: 'תקשיבו, יש מחבלים בתוך המוצב'". גם ברשת הקשר נשמעה הקריאה: "מוצב נחל עוז, יש שם מחבלים. עבור, אני לא יודע מי זה מי, אני לא יודע להגיד מה זה הרכבים האלה".
רס"ן א' מסביר את הבלבול: "אנחנו מגיעים לשם ובעצם רואים הרבה מאוד אנשים. אנחנו לא מצליחים להבין בשלב הזה שהאנשים האלה זה מחבלים, זה לא נראה לנו הגיוני כי הם הולכים, נכנסים לתוך מבנים, יוצאים". בשלב זה, מספר רס"ן א', הקמ"ן מרעים מסביר: "הוא אומר לנו 'חיילים שלנו נצורים בפנים, בתוך הבונקר, כל מי שבחוץ הוא או הרוג או מחבל". בשלב זה הטייסים נכנסים לבצע ופוגעים במטרות: "רואים את האנשים באותו רגע מתחילים כולם להתפזר ולברוח מתוך המוצב ומהאזור". וברשת הקשר נשמע: "הוא (המחבל) בורח לי. חכה שנייה, אני רוצה לראות לאן הוא בורח".
כמה זה סוריאליסטי לירות על בסיס שלנו, שבעצם אתה מבין שאין שם כוחותינו יותר, הם רק מתחת לקרקע?
רס"ן א': "זה בגדול הזוי. ואז אנחנו רואים בציר שהולך מהמוצב לכיוון הרצועה את הפרצה של הגדר, ורואים המון המון אנשים ואופנועים – טיילת של אנשים על הגדר".
כמה נקודות חדירה?
סא"ל ע': "מלא".
מה קורה במקומות שאתה תוקף? זה באמת עוצר?
"עוצר. אתה רואה פשוט אנשים מפסיקים להגיע, כי יש גופות על הקרקע ורכבים עולים באש, וכל מי שמגיע, מקבל טיל בראש או פגזים".
"סוג של טנק מעופף"
מסוקי הקרב נועדו כדי לסייע באש לכוחות הקרקע. כל מסוק נושא איתו שישה עד שמונה טילים מדויקים, ועוד מאות פגזים שהוא יורה מהמקלע הקדמי. ומפקד טייסת 113 מסביר: "אין עוד כלי אווירי שיודע להתחבר, לדבר עם כל כוח בקצה, לראות בחוץ את מה שהוא מדבר עליו, עם העיניים. אנחנו בעצם סוג של טנק מעופף".
באותן שעות נוראיות, המסוקים הם כלי הסיוע העיקרי לכוחות הבודדים שעל הקרקע. למה? כי זה כמעט בלתי אפשרי להפעיל מטוסי קרב בשטחנו בלי לסכן מאוד את התושבים והלוחמים. לצבא לקח גם זמן להפעיל את הקרב באזור הגבול. וחשוב לדעת: מספר טייסות המסוקים בצה"ל הלך וירד. לפי סא"ל ע', "המדינה חשבה שהיא כל כך טובה שיכול להיות שאפשר להסתדר בלי - יש טכנולוגיה ומודיעין כל כך טוב וכטב"מים ומטוסי קרב שיודעים לפגוע, שלא צריך".
אחד האירועים ב-7.10 סיפק דוגמה לרגע שיכול להתקיים רק עם מסוק שרואה בזמן אמת את השטח. מפקד של יחידה מאולתרת שנלחמת על הקרקע מנסה לכבוש מחדש מוצב, ואין לו מערכת קשר צבאית. "לראשונה בחיי אני מקבל טלפון דרך הבקר, מבין שזה לוחם ביחידה מיוחדת בצה"ל", מציין מפקד הטייסת. "פשוט אנחנו מתחילים לדבר ולבנות שפה משותפת ותמונת מצב דרך הטלפון, בתוך הקוקפיט, ואחר כך זה גם עובר לוואטסאפ - כולל מיקום כוחותינו וכל המקומות, כדי לתזמן עכשיו את הירי".
זאת אומרת, אתה מנהל תקיפה על בסיס שלנו עם יחידה מיוחדת, כשהתקשורת היא בוואטסאפ. זה אירוע שנשמע דמיוני.
"זה מרגיש לי דמיוני", מאשר סא"ל ע'.
מה המרחק שאתה יורה מהכוח?
"80 מטר, משהו כזה. אבל היו גם מקומות שבהם זה היה פחות".
באזור השעה 10:30 בבוקר יש כבר שמונה מסוקי קרב באוויר אבל כמות המטרות גדולה הרבה יותר - ואין כמעט מודיעין שיעזור לקבל החלטות גורליות. "אנחנו מקבלים דיווח שיש מחבלים שנמצאים בכניסה של נחל עוז והם מנסים להיכנס ולפוצץ את השער", מתאר רס"ן א' את אותם רגעים. "אנחנו מפנים את מערכת הנשק לכיוון היישוב, מזהים דמויות ומבצעים יחסית מהר ירי באזור, מתוך כוונה להרתיע אותם ולהפחיד".
"תוך כדי שאנחנו מבצעים את הירי, אנחנו רואים רכב צה"לי וגם רואים אנשים חמושים נכנסים לרכב, הרכב עוצר, מגיע לכיוון השער. ואז אנחנו שמחים ואומרים 'או-קיי, בסדר, הינה, יש פה כוח שיטפל בזה. ומפנים אותנו באותו זמן למקום אחר, אומרים: 'יש מחבלים באזור החממות, אנחנו צריכים שתירו שם', אנחנו בעצם הולכים לשם - בדיעבד, אני מבין שזה כנראה לא היו חיילים שלנו, זה כנראה היה רכב שהיה צריך לחטוף טיל".
"תגיעו מהר, הכול פה מחבלים"
"כשנחתתי מהגיחה השנייה, כל המילואימניקים של הטייסת היו בטייסת", מסביר מפקד הטייסת, ואחד הקצינים מדגיש: "כל מסוק שחוזר, מקבל חימוש ומיד ממריא. תראה, בדרך כלל כשמסוק יוצא למשימה, אז הוא משגר טיל אחד, משגר שניים, יורה קצת פגזים. פה הם חוזרים ריקים".
ככל שעוברות השעות, יוצאות גם התמונות מהטבח שמתבצע בעוטף - וגם כאן כל אחד מכיר מישהו, לכל איש צוות יש גם משפחה. "חשבתי קודם כול על המשפחה שלי שגרה בשדרות", אומרת רס"ל שירז, ראש צוות חימוש בטייסת. "אני מרימה טלפון לאימא שלי, היא אומרת: 'אנחנו סגורים בתוך הבית, יש מחבלים בשכונה ובאזור', אני אומרת לה: 'תשמרו על עצמכם' ואני מנתקת את הטלפון ומתרכזת במשימות שנתנו לי - אני מרגישה שכאן אני שומרת עליהם הכי טוב שיש".
גם סא"ל ע' המילואימניק חולק סיפור אישי: "כשאני נוחת אחרי גיחה של כמה שעות, אני מקבל וואטסאפ מאח שלי. הוא אומר שהבת של חבר הכי טוב שלו הייתה במסיבה. אני מתחיל להתכתב איתה והיא עונה לי 'הולכים להרוג אותנו', ואני עונה לה: 'אני טייס אפאצ'י, אבא שלך עדכן אותי'. היא עונה לי: 'אנחנו חמש שעות במיגונית, מחבלים בחוץ, כל החברים שלי מתים', ואני עונה לה: 'אל תצאי בשום פנים החוצה, תתחבאי כמה שאת יכולה, אנחנו בדרך'. היא עונה לי: 'בבקשה תציל אותנו, אנחנו במיגונית, מתחבאות, פוחדות, המון מחבלים וירי. אני חושבת שבן הזוג שלי נהרג, תצילו אותנו! תגיעו מהר, אין זמן, הכול פה מחבלים' ואז בדיוק המראתי והתנתקה השיחה".
מה חושבים?
"תחושה קשה מאוד, של חוסר אונים".
יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שבטייסת למדו בכלל על המסיבה: תמונת המצב הייתה חלקית מאוד. כשהגיעו לשם כוחות האפאצ'י, כבר לא היה למי לסייע.
כשאתה רואה מלמעלה, מה אתה מבין?
"שחטו פה אנשים", עונה בעצב סא"ל א'. "אני מבין ששחטו שם אנשים. אני רואה כמות רכבים מטורפת, שרופים, זה מחזה לא... אני מניח שלא היה שם גורם שידע להפעיל אש, ואם תקפו בכל המוצבים במקביל – שאת זה בדיעבד אני מבין - אז אף אחד לא ידע להסתכל ימינה או שמאלה לראות מה קורה שם".
"פתאום יורים עלינו משטחנו"
רק בצוהריים שתי טייסות האפאצ'י צברו את כל הכוח. אם רק הייתה התראה, דברים היו נראים אחרת, אבל שום דבר ממה שקורה באותן שעות לא היה כתוב בספרים. אף אחד לא דמיין בכלל קריסה כזאת, והטייסים התמודדו עם עוד משהו שלא הכירו. "תמיד אנחנו יודעים שבעזה מסוכן, הם יורים. אבל פתאום הם יורים לך משטחנו. פתאום יורים עליך מלמטה", מסביר סא"ל ע'.
מישהו נפגע?
"כן. הם באו מוכנים. הפילו מסוק יסעור. ואתה מבין שזה אזור מסוכן". מפקד הטייסת מוסיף: "עולה מולי מישהו, אומר לי: 'אני בטלפון עם משפחה שנמצאת בממ"ד, יש מחבלים בתוך הבית שלה, הם נעולים בתוך הממ"ד. הכוחות שלנו עוד לא הספיקו להגיע ליישוב הזה, ונגמרו לי שם הטילים כבר', שזה החימוש היותר מדויק. אני מחליט לירות 30 מטר מהבית הזה תותח, החלטה קשה מאוד. אני יורה כדי שאם הם עכשיו נמצאים, שהם ישמעו את הפיצוצים בתוך הבית, שהם יבינו שיודעים שהם שם, ובשאיפה שהם ייצאו מהבית הזה. אני אומר לך גם את האמת, עובר לי בראש אם אני יורה על הבית".
הם נלחמו באומץ, מסכנים את עצמם כדי לעצור את מחבלי החמאס. והם היו שם לבדם כשהצטרכו לקבל החלטות קשות מנשוא: "אני באוויר באחת הגיחות, נאמר כבר שיש חטופים", משחזר סא"ל א'.
ואז מה עושים? איך מבצעים ירי על מי שחוזר לכיוון הגבול?
"שאלה טובה, וזו דילמה סופר-מורכבת".
יורים? לא יורים? מה עושים?
"דילמה מאוד קשה", מודה גם סא"ל ע'. "אתה מסתכל בכוונת, אתה רואה מה קורה שם". וסא"ל א' מסביר: "אני מרשה לעצמי להגיד שאני כבר מבין איך מטרות מתנהגות - בן אדם חטוף לא ירוץ בתוך קבוצה מיוזמתו בלי שמישהו מחזיק אותו. ואני בוחר מטרות כאלה שאני אומר לעצמי שהסיכוי שאני יורה פה גם על חטופים הוא נמוך".
אבל אין בזה מאה אחוז.
"להגיד לך מאה אחוז, זה לא".
משקולת גדולה על הכתפיים.
"מטורפת".
ביום הראשון למלחמה, ירתה טייסת 113 למעלה ממאה טילים ואלפי פגזים. היא השמידה מאות מחבלים. זה לא הספיק בשביל לעצור את הטבח, אבל יחד עם כיתות הכוננות והלוחמים ביישובים, הם היו נקודות קטנות של אור בחשכה הגדולה של השבת השחורה הזאת. ואי אפשר שלא לחשוב על אוקטובר אחר, זה של 1973.
"אני חושב שבכיפור ההפתעה הייתה במרחב צבאי, ופה היא במרחב אזרחי", אומר מפקד הטייסת. "תחושת הכישלון שאתה מרגיש כלפי אזרחים היא לאין שיעור. בסוף בשביל זה אני קם בבוקר, בשביל זה החלטתי להישאר בצבא - לא משנה כמה אפקטיבי היית בשדה הקרב, זו תחושה קשה".
ומה מרגישים?
"תסכול. אתה אומר 'לא משנה כמה עשינו, זה לא נגמר'", משיב סא"ל א'. "אבל אם לא היינו שם, זה היה עלול להיות עוד הרבה יותר גרוע". סא"ל ע' מפרט: "אני מניח שייקח הרבה זמן להתאושש מהמצב הזה ולהוכיח מה המדינה הזאת שווה ומה הצבא הזה יודע לעשות. ואני בטוח שננצח. זה לגמרי עלינו".
סא"ל א' מודה: "אני לקחתי החלטה שאני מדחיק את הכול עכשיו ואני פותח את האלבום הזה בסוף המלחמה. אני 'אול אין' במשימה, אין ברירה - אחרת אני לא אהיה חד, אני צריך להיות חד. כי זה עוד ארוך, עוד יהיה ארוך". אחד הלוחמים מודה לטייסת ואומר: "הצלתם אותנו הרבה פעמים, אני בטוח שבלעדיכם זה היה נגמר אחרת לגמרי. אני מקווה שניפגש בפנים".
תחקיר: נוי ברכה