גילי לייבושור, אימה של התצפיתנית יעל לייבושור ז"ל, שנפלה במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר, שיתפה על ממצאי התחקיר הצה"לי שביצע אלוף-משנה עידו קס, מפקד עוצבת חצי האש. "שמענו אתכן נחנקות, ואת הנפילה שלכן על הרצפה. הייתן חיילות של אף אחד", פנתה האם השכולה לבתה.
לדבריה של האם השכולה, התחקיר הוצג למשפחות הנופלים והחטופים במשך שמונה שעות, ובו נאמר להן כי "חמאס הבין את חשיבות הבסיס ולמה צריך לפרק אותנו שם. המחבלים נתנו ציון לכל בסיס בגזרה על פי חשיבותו ובמקומות הראשונים - מחנה יפתח ומוצב נחל עוז. הםהבינו שחייבים לכסח אותנו שם. הם ידעו הכול - מבנים, סדר כוחות, איזה נשק וכמה כלי נשק יש לכל חייל ומה עובי הבטון בכל מבנה".
"הם ידעו (מה שאנחנו כמובן לא ידענו) שבחומה של המחנה יש אזור אחד שאין בו בטון אלא חתיכת פח. הייתה פירצה בחומה ובמקום לשים בה חומה הניחו חתיכת פח", סיפרה גילי ופנתה לבתה. "בבוקר 7 באוקטובר 45 מחבלי נוח'בה נסעו ישירות לשם, כי הם ידעו על זה כמובן. מחנה פח. פחות מ-800 מטרים מעזה לא טורחים שתהיה חומה בצורה אלא שמים חתיכת פח, ובמקום אחר בחומה יש רווח שאפשר להיכנס דרכו, ובמקום שלישי יש חורים עגולים והם מנצלים אותם כדי לירות על החיילים שלנו והורגים אותם, ובמקום אחר החומה הופכת פשוט לגדר רשת. ולכל נקודות התורפה האלה הם הלכו דוך - לא היה לכם סיכוי".
מהתחקיר שהוצג למשפחות עלה גם כי "חמאס למדו את ההתנהגות שלנו והבינו שאם תוך 15 דק' הם מגיעים לחומה של המחנה, אז כמובן שיהיו קרבות נקודתיים כי החיילים שלנו אמיצים ולא יוותרו בקלות, אבל בגדול הם ינצחו אותנו. הם עמדו ביעד שלהם - בשעה 6:45 הם היו בחומה אחרי שיצאו למתקפה בשעה 6:29. לכן, התוצאה היא התוצאה - המוצב נכבש ונפלו בו הכי הרבה חיילים וחיילות באותו יום - 53. ולא הקשיבו לכן שראיתן את כל האימונים האלה, ולא הקשיבו לכן שראיתן שאוספים עליכם מידע".
"הסיבה שלא נפלו במוצב עוד חיילים וחיילות הוא עוז הרוח של חיילים ספציפיים, בראש ובראשונה עוז הרוח של המ"פ של גולני שילה הר אבן ז"ל", הוסיפה אימה של יעל ז"ל. "שתי אותיות וגרשיים, זה קודקוד גרנט שאת מדווחת לו, זאת השיחה בקשר בין שני אנשים מופלאים שאינם. הוא עשה הכול, פשוט הכול כדי לשנות את התמונה".
לפי אימה של התצפיתנית, היה רגע מכונן, בשעה 8:20, שבו שילה ז"ל ניסה לארגן מתקפת נגד יחד עם קומץ חיילים. "הוא אסף אותם לשיחה שלכולם ברור מה המשמעות שלה, לכולם ברור מה באמת הוא מבקש, והם לקחו את זה על עצמם, לקחו על עצמם משימה לא פחות מהירואית כדי לשנות את תרחיש האימים הזה. לצערנו המתקפה נכשלת כי פוגעים בהם מארבעה כיוונים בו זמנית וכל הכוח נהרג למעט הקשר. ומאותו הרגע יש לחימה נקודתית אבל אין יותר קרב מתוכלל. הוא ניסה, הם ניסו במחיר חייהם. וכך גם לוחמי השריון עזי הרוח ובראשם יוני גולן ז"ל, וחלק מהשריונרים שנחטפים. וצריך להחזיר אותם - עכשיו. את מי שחי ומי שלא".
גילי תיארה כי שתי חיילות ששהו במיגונית זרקו את הרימונים שהושלכו לעברן החוצה. "מחבל ניסה לקחת את הנשק של סרן עדן נימרי ז"ל, שידענו מזמן כבר על גבורתה על כך שהיא לחמה ופגעה במחבלים, אבל לא ידענו שהיא נאבקה במחבל ולא מסרה את הנשק במחיר חייה. והלב לא עומד בזה כשמבינים מה קרה לחברות שלך במיגונית, איך באמת זה נגמר. בלתי אפשרי להכלה".
עוד ציינה האם השכולה את "ארבעת המופלאים - איברהים חרובה, יוחאי דוכן, ואיתי רון ז"ל, שנפלו בקרב ואת נמרוד שנפצע וכמעט לא שרד, שבזכותם חמ"ל נחל עוז החזיק מול 250 מחבלים שהיו בבסיס עד השעה 11:50. הכי מעטים מול רבים. הם לא היו מוכנים להיכנע, הם ניהלו קרב מטורף עד שהחמ"ל הוצת. ובתחקיר כתוב שחור על גבי לבן שלא היו אמצעי כיבוי אש אלא רק גילוי אש. לא היו ספרינקלרים ולא דלת מילוט, וכתוב שלמבנה שהוא נכס אסטרטגי, כמו חמ"ל, לא יכול להיות שזאת תקינת כיבוי האש שלו. אמרנו תחקיר נוקב. וזה כבר ממש ברמת הפשע".
"אחד הרגעים שהיה בו שקט בחדר הוא הרגע שבו אל"ם עידו שיתף בעדות קשה מנשוא - ששמעו אתכן נחנקות, ואחר כך שמעו את הרגע שבו החיים יצאו מהגוף שלכן כי נשמעה נפילתכן על הרצפה. שמעו את הגוף פוגש את הרצפה. לשמוע נפילה. ואז שמעו שקט. וכתוב 'ככל הנראה יעל נפלה בקרב בין השעות 12:15-12:30'", סיפרה אימה של יעל ז"ל. "ועידו חקר את התנהלות המחנה בשוטף והביא עדויות למה שאמרנו כבר לפני שנה והתחקיר שלו מחזק - עדויות לשיטה שהובילה לזה שאתן, יעלי, הייתן חיילות של אף אחד".
האם השכולה הדגישה: "זאת לא אמירה כלפי החיילים במחנה בבוקר 7 באוקטובר, אלא אמירה לפיקוד הבכיר, לאוגדה, לחטיבה. לכל מי שייצר מחנה רב-יחידתי ששום חלק בו לא מסונכרן עם חלק אחר ובטח שלא לוקח אתכן בחשבון. מחנה שלא תורגל בו שום דבר במשותף, שנים. מה שלא קיים בשוטף לא יעבוד בארוע קיצון. ואלו כבר לא אמירות שלנו, את זה אומר התחקיר".
גילי סיכמה ופנתה לבתה: "לא יצאה פקודה אחת מהגדוד שלכן בבוקר 7 באוקטובר שתכליתה לשמור עליכן או לעזור לכן, או בהמשך היום חלילה להיות בקשר איתנו ההורים. אפילו לא פקודה אחת של המפקדים שלכן במשך חמש שעות וחצי, ושום עזרה למ"מ שהייתה איתכן. הפקרה. זה 'היופי' בתחקיר של עידו. והמסקנות שנכתבות נוקבות - איך יכול להיות שמפקדים לא נמצאים עם החיילים שלהם? איך יכול להיות שזה האקלים הפיקודי בגדוד 414? זה כתוב בתחקיר. איך לא דאגתם להן ולמ"מ שלהן? חיילות של אף אחד גם לא של המפקדים שלהן.
ואז, אז מה שנשאר זה לשמוע נפילה".