לפני 7 שנים מדינת ישראל הפקירה את הדר בידי החמאס. את ההודעה על כך שהדר נחטף אני לא אשכח לעולם, וגם לא את ההודעה שעל פי כל הממצאים הוא אינו בין החיים. אני זוכרת איך ישבנו שם בחדר מול הרב הצבאי הראשי ומול ראש אכ"א ושר הביטחון, שהסבירו שכדאי לנו להכיר בכך שהדר נהרג כדי למנוע מהחמאס לצייר תמונת ניצחון שיש בידיהם חייל חי ושהם, שר הביטחון והרב הצבאי, ערבים להחזרתו ויעשו הכול כדי להביא אותו לקבר ישראל.
היום, כמעט 7 שנים אחרי אותו ערב, אני מרגישה שהמדינה שלי, שהקרבתי עבורה את היקר מכל, מזלזלת בי, בהורים השכולים ובחיילים שלה – החיים והמתים. אני מרגישה שהמדינה שלי איבדה ערכים בסיסיים מאוד של מוסר ומחויבות כלפי החיילים והאזרחים שלה. לא רק שהיא לא משתמשת בכוח שיש לה כדי להחזיר את החיילים - יש תחושה שהיא מוכנה להפקיר את הבנים שלה בכל מחיר, ומתחמקת מהמחויבות הבסיסית שלה לא להשאיר חיילים מאחור.
אנחנו לא מדברים פה על שחרור מחבלים, אלא על הפגנת כוח של מדינת ישראל אל מול ארגון טרור שמנהל אותה, שגורם למנהיגים שלנו לפחד ולהיענות לכל הדרישות שלו תמורת שקט רגעי ושקרי. 7 שנים שהחמאס מנהל את מדינת ישראל וישראל נענית לכל דרישה שלו: אם זה בהסכם הטורקי של 2016, מזוודות הכסף הקטארי או משאיות עם ציוד שנכנסות כל יום לרצועה בחסות המדינה.
ישראל מעולם לא התנתה את החזרת הבנים כתנאי למחוות שהיא נותנת לחמאס. במקום שתהיה מדינה חזקה ששולטת בארגון הטרור שמאיים עליה, היא נוקטת, שנה אחר שנה, במדיניות רופסת וחלשה, ומפקירה את החיילים שלה שוב ושוב.
מבצע "שומר החומות" הסתיים בהפסקת אש שקרית. מדינת ישראל היא בת ערובה של ארגון טרור ומספקת לו את כל צרכיו. הייתה פה הזדמנות פז לנצח את המערכה הזאת ולכל הפחות, לדרוש את החזרתם של הדר גולדין, אורון שאול ואברה מנגיסטו כחלק מהפסקת האש, ולנקוט במדיניות של חוזק ועוצמה מול ארגון טרור.
אני מוטרדת מאוד מזה שהנושא של הבאת החיילים שלנו אפילו לא עולה על שולחן המשא ומתן להפסקת האש. אני מוטרדת מזה שהנושא הזה מושתק, מזה שהמדינה החזקה שלי, עם הצבא הכי חזק והכי מוסרי, מתנהלת בפחדנות ומתנערת מאחריות. מי שמפקיר את המתים – מפקיר גם את הפצועים וגם את החיים.
אני חושבת על הילדים שיום אחד יהיו לי, אני חושבת על איזה ערכים אני רוצה לחנך אותם, לאיזה צבא אשלח אותם בבוא היום – ומתהפכת לי הבטן. בין האמונה שלי במדינה, בעם הזה ובארץ הזאת, לבין חוסר האמון שלי בממונים עליה, בהחלטות שהם מקבלים, במדיניות החלשה שהם מכתיבים פה ובחוסר הערך שלהם למי שמשרת אותם.
7 שנים שבהן אנחנו מחכים לטלפון שהיה אמור להגיע ביום חמישי ב-2 בלילה. יש הרבה אנשים טובים שהמוסר הערכים שלהם מונחים במקום הנכון. הרבה אנשים טובים שמנסים לעשות את המאבק הפשוט שלהם: תנועות נוער, אומנים, זמרים, אימהות ואבות, משמאל ומימין. בזכות האנשים האלה שמשמיעים את הזעקה, שנלחמים על הערכים הכי ישראליים – אנחנו ננצח בסוף.