הדיבורים על סיפוח הבקעה תפסו את חנן ויעקב במצב רוח עגום במיוחד. שניים מהחקלאים הגדולים בבקעה מסרבים להתרגש מהמחשבה שיסופחו לישראל. הם עסוקים בחיים עצמם, בשיבר של המים שהמדינה סגרה להם ובדרך גזרה את דינם של הרבה מאוד טונות של גידולים, פלפלים במקרה של חנן, תאנים בזה של יעקב.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"מה זה הסיפוח הזה? הכול הבל הבלים, סיפורי עלי באבא", אומר חנן פסטרנק, חקלאי מנתיב הגדוד. "מה, אני לא הייתי תושב ישראל לפני זה? לא עשיתי צבא, לא עשיתי מילואים, לא שילמתי מס הכנסה? את מיטב חיי נתתי למקום הזה, כשאני יודע שזה עניין ציוני. אמרו: צריך להחזיק את הגבול המזרחי, שתהיה פה התיישבות יהודית. לא סיפוח, לא בטיח, כל הסיסמאות האלה שוות לתחת. אני, מבחינתי, במדינת ישראל, לא מעניין אותי הטייטל".
בחממה של חנן קשה היה שלא לחוש את תחושת הנבגדות הפרטית שלו, או בעצם של חבל ארץ שלם, שנשכח. "זאת ממשלה שכבר 11 שנה בשלטון", הוא מוסיף. "אם כל כך הבקעה הייתה מעניינת אותה, היו פה היום 30 אלף תושבים ולא 6,000. אני מציע לכל מי שרוצה לעשות סיפוח, שידאג קודם כול שהיהודים שקיימים פה, לא אלה שלא באו בגלל המחדלים שלו, יישארו פה".
"עם ישראל הצביע ברגליים ולא בא לגור בבקעה"
"היו לנו 50 ומשהו שנה כדי בעצם ליישב את בקעת הירדן", אומר אל"ם (במיל') ד"ר שאול אריאלי, מומחה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "החלומות של אלון, של שמיר ושל שרון - להביא לכאן 2 מיליון או חצי מיליון או מיליון. שום דבר מזה לא קרה, וזה לא קשור בכלל לעובדה אם סיפחנו או לא סיפחנו. עם ישראל הצביע ברגליים ולא בא לגור בבקעת הירדן".
פחות מחודש לפני הסיפוח המיועד, סימן שאלה גדול מתנוסס מעל הבקעה - האם האזור הזה, כחמישית משטח הגדה, אכן יסופח לישראל ויהפוך רשמית להיות חלק מהמדינה?
הצידוק העיקרי לכך מתמקד בעומק האסטרטגי, בכך שהבקעה היא חגורת המגן של ישראל מגבולה המזרחי, אלא שלא כולם מסכימים עם הטיעון הזה. "הסכם השלום שרבין השכיל לחתום ב-94' העניק לנו מענים ביטחוניים טובים יותר", טוען ד"ר אריאלי. "בעצם, לא נהר הירדן הוא גבול הביטחון של ישראל, אלא הגבול המזרחי של ירדן עם עירק".
"מה זה שלנו? זאת האדמה שלי"
כ-7,000 יהודים חיים כאן לצדם של כ-65 אלף פלסטינים, יותר ממחציתם מתגוררים ביריחו. הכניסה לעיר נטושה, עמדות כוחות הביטחון הפלסטיניים ריקות. פסל המפתח ועליו ההבטחה "אנחנו עוד נשוב", שמוצב בכניסה לאחד ממחנות הפליטים של יריחו, נראה מנותק מתמיד. תוכנית הסיפוח נתפסת אצל הפלסטינים בבקעה, כאסון, כזה שייצור מובלעות פלסטיניות מנותקות האחת מן השנייה.
באותם הרגעים שבהם צילמנו ביריחו הרסו כוחות צבא ומנהל אזרחי צריפי מגורים של בדואים תושבי האזור במרחק של כמה קילומטרים משם. "אני אבנה שוב את הבית", מצהיר מוחמד שצריפו נהרס. "מצדי שיבואו פעם שנייה, שלישית ורביעית, לא אכפת לי".
עיד ג'האלין מח'אן אלאחמר בטוח שהריסת הבתים היא חלק מהתוכנית לסיפוח שטחי הבקעה: "המטרה היא לספח את השטח אבל לא את התושבים. אני מוכן למות כאן, אני לא רוצה שום דבר אחר. אנחנו גרנו כאן עשרות שנים לפני שהמתנחלים הגיעו. למה להם נתנו אישורים, חשמל ומים ובנו כבישים שמתחברים לכביש הראשי, וכאן מונעים כל פיתוח? אפילו מים אין לנו".
ובמה כרוכה החלת הריבונות? "ביום שישראל תחליט לממש בפועל את הריבונות שלה, היא תיאלץ להקים גדר מסביב למובלעת יריחו, שזה בערך 60 קילומטרים", טוען ד"ר אריאלי. "היא גם תיאלץ להקים עוד כ-100 קילומטרים של גדרות מסביב למובלעות האחרות שנמצאות בבקעת הירדן. היא תצטרך לסלול צירים, לאפשר לתושבי המקום הפלסטינים להגיע לרשות הפלסטינית, וזה כרוך כמובן במעברים חדשים, בהקצאת כוחות. בעצם זה יהפוך את צה"ל מצבא למשמר הגבול".
23% מאדמות הבקעה הם קרקע פלסטינית פרטית. הפלסטינים חוששים שינושלו, שאדמתם תופקע. אחד מהם הוא אבו סאבר מהכפר פסאיל. "אני חי כאן 70 שנה ופתאום אומרים לי: 'אין לך אישור?!'. התגובה תהיה אלימה. תראו מה קורה באמריקה, מה עשו בגלל מישהו שחור - אומרים לי: 'לך מפה, זה שלנו', מה זה 'שלנו'? זאת האדמה שלי. אני והמתנחלים חיים בשכנות טובה ובכבוד הדדי, אבל ממחר לא, החל ממחר לא נחיה בכבוד הדדי. אם יספחו את הבקעה, נאכל חרא יחד".
עם הנציג הפלסטיני הבכיר ביותר המזוהה עם יריחו, סאיב עריקאת, לא יכולנו להיפגש בגלל הקורונה, אבל גם בזום, הדברים שלו נוקבים: "אם תספחו מטר אחד מהגדה, תמצאו את עצמכם אחראים לכל דבר מהים ועד הנהר. אם הסיפוח ייושם, הרשות הפלסטינית לא תחזיק מעמד ואני לא מדבר על פירוק הרשות הפלסטינית. נתניהו רוצה בהרס הרשות ושחמאס יישאר ברצועת עזה".
"אני לא רוצה שיהיה לי סימן שאלה על הבית"
כלל ידוע הוא שאם אתה רוצה לחוש את הדופק של מקום, כדאי להגיע ללב, במקרה הזה, למרכז המסחרי היחיד בבקעה. יש מי שתומך בסיפוח, אחרים מסתייגים, אבל כמעט בכולם מקנן חשש מן העתיד לבוא, ובעיקר דאגה מעתיד היחסים השבריריים בין היהודים לערבים.
דניאל רוזנפלד, תושב הבקעה, ממתין בקוצר רוח לסיפוח: "אני רוצה להיות אזרח מדינת ישראל, אני לא רוצה לדעת שיש לי איזשהו סימן שאלה על הבית. כל ההשקעות שעשינו פה בחקלאות, במים, כל הדברים האלה, אני רוצה שזה יהיה נכס. מפחידה אותי הדרך? בהחלט".
חנן מנתיב הגדוד סבור אחרת: "מבחינתנו, עם סיפוח, בלי סיפוח, זה מדינת ישראל. אני לא מקנא במי שיצטרך להסביר להורים של החיילים שייהרגו פה על סתם על מה הם נהרגו, שיסתכל להם בעיניים. לא אני אצטרך להסתכל להם בעיניים, הוא יצטרך. הוא ידליק פה גפרור שיעשה בערה גדולה. מה יקרה אחרי הבערה הגדולה? שיכבה אותה, נראה אותו גיבור גדול".