שורדות שבי ששוחררו משבי חמאס בעסקה הקודמת ויקיריהן נותרו בעזה מוסרות היום (שלישי) הצהרה מיוחדת לתקשורת בכיכר החטופים. הדוברות מעידות ממקור ראשון על הבהילות בהשבת 100 החטופים, ודורשות עסקה שלא תשאיר את יקיריהן מאחור. שרון אלוני קוניו, אשתו של דוד קוניו, קראה לעסקה כוללת: "הסכם חלקי יהיה כתם בלב החברה".
"נחטפתי והייתי בשבי, במציאות שלא ניתן לדמיין ניסינו להיות הורים לבנותינו ללא מזון וללא תקווה אמיתית", אמרה שרון שהושבה בעסקת החטופים הראשונה. "חיבוקים זה כל מה שיכולנו להציע. הופרדנו מדוד ביום של העסקה הבנות אחזו בו בידיהן מבלי להבין את משמעות הפרידה. הוא נשאר שם במנהרות החשוכות לבדו. מאז שחזרנו, אני מנסה להיות חזקה בשביל אמה ויוליה, אבל איך אפשר להסביר להן למה אבא שלהן עדיין שם ואין לי תשובה".
"יוליה אמרה למטפלת שלה 'אני חושבת שאבא שלי לא אוהב אותי'", הוסיפה שרון אלוני קוניו. "חזרנו עם דלקת ריאות, זיהומים, תת-משקל וזיהומים בלתי פוסקים. מה דוד עובר שם לבד שנה בלעדינו, ועכשיו כשמדברים על עסקה חלקית שמשאירה את הגברים מאחור, אני לא מבינה איך זה אפשרי". אלוני קוניו המשיכה בדבריה: "למה בישראל מתעקשים על חצאי פתרונות? עסקה חלקית תהיה כתם במדינה שלנו לדורי דורות. אי אפשר להשאיר אף אחד מאחור".
לנה טרופנוב, אמו של סשה טרופנוב, סיפרה כי כאשר היא היתה בשבי חמאס בעזה, לא היה לה ספק שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להביא לשחרורה. "כשיצאתי, הבנתי עד כמה הייתי נאיבית", הבהירה. "בשביל שהתחושה הזו, שהמדינה שלנו עומדת מאחורינו ושהיא תעשה הכל בלי לחשוב על המחיר כדי להציל כל אחד מאיתנו. בשביל שהתחושה הזו תישאר גם לילדים שלנו, חייבים להחזיר את כולם לחופשי". היא הוסיפה מסר לחוששים מהעסקה: "לכל אלו שפוחדים משחרור מחבלים. מחבלים לא חסרים שם, ומה שמגן על המדינה זה לא להשאיר אותם בכלא כי יגיעו חדשים, מה שיגן עלינו זו תחושת הסולידריות, הערבות ההדדית, התחושה שכל אחד הוא חשוב והמדינה עומדת מאחוריו".
מירב טל, בת זוגו של יאיר יעקב ז"ל, חזרה לזכרונות שלה מהשבי. "המחשבה שאני חופשייה ולא עוברת בין דירות מסתור אפלות במנהרות, מחזירות אותי אל המקום ההוא, אל המקום שבו נחטפתי יחד עם ילדיו של אהוב ליבי", סיפרה. "יא-יא נרצח וגופתו מוחזקת בעזה. הכאב הזה על הירצחו, זה שעדין לא הבאנו אותו לקבורה והחשש שלא נוכל לקבור אותו בבית שלנו לא נגמר", הוסיפה.
"הייתי שם 53 ימים, שבהם המחבלים לקחו ממני הכל. את השליטה על הרצון, על מה אני עושה ומה לא, מתי אני מדברת, אוכלת, שותה, עומדת. רק המחשבות שלי נשארו חופשיות", המשיכה מירב טל. "דמיינו איך זה היה לי לשבת על הריצפה בחושך, זורקים לך אוכל פעם ביום, הגוף רועד ללא הפסקה ואת מסתכלת על התקרה ומתקלחת עם בקבוק מים". היא תהתה: "איך אני צריכה להרגיש שממשיכים להתעלל בנו?".
"אסור להשאיר בידי החמאס אפילו חטוף אחד", הבהירה מירב טל. "לא בשביל זה הקמנו מדינה וכולנו הקרבנו, בשביל ארגון המחבלים הזה. עסקה חלקית היא תבוסה שתשאיר את החברה שלנו עם פצע מדמם, תקבור אותנו מבפנים".
אילנה גריצ'ווסקי, בת זוגו של מתן צנגאוקר, סיפרה אף היא על הימים שבהם שהתה בשבי חמאס. "הייתי בגיהנום 55 ימים, עברתי בין דירות למנהרות, בלי אוויר לנשימה ובלי רגע של תקווה", אמרה. "כל דקה הייתה מלחמה על החיים, אבל הסיוט לא נגמר כשחזרתי. במקום לנשום מחדש, אני מוצאת את עצמי שוב במלחמה, לא רק על עצמי אלא עלינו. על מתן, על חברים שלי, כל מי שנשאר מאחור".
היא פנתה לראש הממשלה ולחברי הממשלה, ואמרה: "התרגלתם לכיסאות שלכם, אבל הם לא התרגלו לגיהנום. בכל יום שאתם מחפשים פתרונות, אתם בוחרים להפקיר אותם". היא הוסיפה כי "אני כאן, אישה שחזרה מהשבי, אני יודעת איך הגיהנום הזה מרגיש - ואתם שותקים. אתם לא יכולים להפקיר אותם עוד יום אחד. החיים שלהם הם לא ספין פוליטי".
חברתו של מתן צנגאוקר דיברה בקול רועד, והעבירה מסר באנגלית לטראמפ: "זה הזמן להוכיח שאתה מנהיג. זה הזמן שלך לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים הביתה. את כולם עכשיו".
רז בן עמי, אשתו של אוהד בן עמי, חזרה גם היא לזכרונות שלה מהשבי. "הייתי בשבי חמאס 54 ימים, בעלי אוהד נמק בשבי החמאס". היא סיפרה כי "אנחנו מכירים 34 שנים, יותר ממחצית חיי. השנה האחרונה מרגישה ארוכה יותר מכל שנה אחרת. חשבנו שאוהד כבר יהיה פה, לחזור לחיינו הפשוטים שבנינו ביחד. בשנה שעברה הדלקנו נרות חנוכה בכיכר, וידעתי שאת הנרות של עוגת יום ההולדת שלו הוא ידליק בעצמו. עברה כבר שנה של סיוט".
היא סיפרה שיום ההולדת הבא שלו, של גיל 56, יצויין בשבוע הבא. "את המשאלה בשבוע הבא הוא חייב לבקש בעצמו. אוהד חייב לחזור הביתה עכשיו", אמרה רז. "סביר להניח שהוא מקבל את מה שאני קיבלתי. צעקות ואיומים בערבית. מצבי הבריאותי התדרדר שם, והמשיך גם אחרי שחזרתי". היא הוסיפה כי "החורף קר, ושם עוד יותר, כשהתנאים בעזה היו נסבלים לקח זמן שלקחנו שמיכות. הקור, בשילוב המנהרות, היה קשה. עלינו להזכיר לכל העוסקים במשא ומתן שאי אפשר לחכות".