המזרח התיכון נמצא בעיצומו של שינוי טקטוני. האירועים הדרמטיים בסוריה, ששיאם בהפלת משטר אסד ובבליץ של חיל האוויר שהשמיד למעשה את רוב צבא סוריה ביומיים וחצי, מצטרפים להישגי צה"ל בזירות הנוספות ולהתפתחויות דרמטיות בארה"ב, בלבנון, בעזה ובאיראן. כניסתו המחודשת של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן ב-20 בינואר מאפשרת לגבש תוכנית מקיפה לסיום המלחמה, תוך מינוף ההישגים הצבאיים – הם אלו שיאפשרו את הניצחון המדיני.
לישראל יש כעת שעת כושר לנצל את הישגיה בתבונה כדי להשיג את הניצחון – או להמשיך לייחל לניצחון מוחלט דמיוני, שככל הנראה לא יגיע, ובזמן שנמתין לו נסכן את כל מה שהפך את המדינה במרוצת השנים לנס גלוי: הרעות, התחכום, המצוינות והמוסר היהודי.
על פי מסמך "אסטרטגיית צה"ל" (2015), ניצחון הוא השגת מטרות המלחמה ושיפור מצבה הביטחוני של ישראל לאורך זמן. על פי מבחן זה, לא השגנו את הניצחון וככל הנראה גם לא נשיגו אלא אם כן נשנה את האסטרטגיה בעזה – שהיא אותו אירוע מחולל שיקרין גם על יתר הזירות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לשם השגת מטרות המלחמה המקוריות, שהממשלה עצמה קבעה, אנחנו צריכים –
1. להחזיר את החטופים.
2. לאפשר לתושבי הצפון לחזור לביתם בביטחון.
3. להחליף את שלטון חמאס בעזה בשלטון שאינו עוין את ישראל ולא יהיה איום עליה לאורך זמן.
דומה כי למעט מטרה 2, שהשגתה תלויה בהשקעה ממשלתית ניכרת, השגת שאר מטרות המלחמה הולכת ומתרחקת, למרות ההישגים הצבאיים יוצאי הדופן של החודשים האחרונים בכל הזירות. הכרעת הזרוע הצבאית של חמאס, הישג מבצעי מרשים ביותר, משאירה בידי ארגון הטרור העזתי רק את החטופים כקלף המיקוח האחרון שבאמצעותו יבטיח את שרידותו הארגונית – אך שרידות זו נחשבת בעיני רבים בישראל כתבוסה במלחמה.
למען הגילוי הנאות, גם אני טענתי בעבר כי אין סתירה בין מטרות המלחמה, וחשבתי כי הלחץ המבצעי יסייע להביא את חמאס לשולחן המשא ומתן. הדבר היה נכון כל עוד, להערכת חמאס, עסקת חטופים הייתה עוצרת את התקדמות צה"ל. זה מסביר את ההתפשרות בעמדת ארגון הטרור בסוף חודש מאי ואת פריצת הדרך המרכזית במשא ומתן לאחר השגת השליטה המבצעית במעבר רפיח: טרם הכניסה לעיר הדרומית השתוקק חמאס לעצור את התקדמות ישראל ולשמר את רפיח כמעוז האחרון. גם לאחר תחילת כיבוש ציר פילדלפי התפשר חמאס והסכים ל"מתווה נתניהו" כדי לעצור את המשך התקדמותנו.
מציאות זו הסתיימה. חמאס איבד הכול, וכיום המצב שונה בתכלית: חמאס אינו גוף צבאי אלא ארגון גרילה וטרור. הוא איבד את האחיזה בשטח, ושרידותו נשמרת על ידי חלוקת הסיוע ההומניטרי ובזכות שליטתו בגורל החטופים.
בשורה התחתונה, הכרעתו הצבאית של ארגון הטרור הסוני מחייבת אותו לשרידות אסטרטגית, וזו תושג רק אם ימיר את החטופים בהבטחה לקיומו ולעצירת המלחמה. הכרעה זו מחייבת גישה חדשה להשגת מטרות המלחמה.
להכרעת חמאס בסוף הקיץ, לאכיפת הפסקת האש עם חיזבאללה בתנאים שהכתיבה ישראל ולמכה האנושה שחטף הציר השיעי כולו עם נפילת משטר אסד, מצטרפת ההזדמנות הגדולה ביותר: כניסתו של טראמפ לתפקידו ב-20 בינואר. הממשל צפוי להיות אוהד ישראל, תאב להצלחות מהירות, ובעל גישה עסקית תכליתית ופשטנית לבעיות מורכבות.
ממשל זה הוא בבחינת תעלומה לכל המומחים – שומר נפשו ירחק מניחושים. איננו יודעים כיצד יפעל טראמפ, וחוסר ודאות זה הוא הגורם המרתיע ביותר את אויבי ישראל, אך הוא גם מסוכן לנו. הסיכון הגדול ביותר הוא התייצבותו של הממשל לימין איראן (סיכוי קלוש, אבל עלול להתרחש אם ימטיר המנהיג העליון מבול של מחמאות על הנשיא הנכנס). סיכון סביר יותר הוא נטישה של המזרח התיכון בטענה ש"זה פשוט מסובך מדי, לא ברור אם אפשר להשיג שם משהו ולא ברור כלל מה ישראל רוצה".
זאת מציאות מורכבת, ובה שורר חוסר ודאות רב. כדי ליהנות מפירותיו של ממשל אוהד באמריקה עלינו לזכור שהדרך היחידה להשיג ודאות ולקדם את האינטרס שלנו במציאות שכזו היא יוזמה. אם כן, מהי אותה יוזמה?
הרעיון המרכזי: גורם חיצוני (ארה"ב) יוזם הסכם אזורי, הסכם שישראל היא חלק ממנו, על פי קווי מתאר של האינטרס הביטחוני הישראלי המוסכם מהעבר ("עסקת המאה" ונורמליזציה אזורית). כזכור, ממשל טראמפ הקודם יזם והציע את "עסקת המאה", מודל רצוי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהתקבל בידי ראש ממשלת ישראל. יוזמה זו לא התפתחה, ובמקומה זכינו ב"הסכמי אברהם"ֿ, ההישג הגדול ביותר של טראמפ עד כה במזרח התיכון.
קווי המתאר האפשריים של יוזמה אמריקנית פוטנציאלית:
- צה"ל ייסוג מעזה (שלא הייתה חלק מישראל ב"עסקת המאה") ויפסיק את האש, וישראל תשחרר אסירים פלסטינים בתמורה לקבלת כל החטופים.
- ארה"ב תתחייב כי אם חמאס יפר את העסקה, צה"ל יורשה לחזור להילחם בו בגיבוי אמריקני מלא – באופן דומה לעיקרון ש"הפסקת האש איננה סיום המלחמה", כפי שנתניהו הגדיר זאת בהתייחסו להסכם בזירת הצפון.
- הרשות הפלסטינית לאחר רפורמות (אם תיקרא בשם זה ואם תיקרא בשם אחר) תחזור לשלוט אזרחית על הרצועה. לצה"ל יישמר חופש הפעולה הביטחוני, ולצורך כך לא יהיו כוחות בין-לאומיים זרים ברצועה למעט אלו של אותה רשות.
- מדינות המפרץ בהובלת איחוד האמירויות יקדמו תהליך דה-רדיקליזציה של החברה הפלסטינית, והרשות הפלסטינית תעבור תהליך ארגון מחדש, באופן שמציע זה כמה שנים סלאם פיאד – ממשל פלסטיני של טכנוקרטים לא-מפלגתיים לתקופה של חמש שנים, ובחירות בסיומן.
- סביר להניח שבמסגרת יוזמה אמריקנית שכזו תתבקש ישראל להתחייב למו"מ להקמת מדינה פלסטינית, על בסיס קווי המתאר של "תוכנית המאה". משמע, לא הקמת מדינה פלסטינית מחר בבוקר אלא קריאת כיוון כללית (יש שיגידו מס שפתיים) שתאפשר את מימוש הנקודה הבאה.
- מימוש היוזמה יאפשר לערב הסעודית לחתום על הסכם שלום עם ישראל, וארה"ב תגבה זאת ברשת בריתות הגנה הדדיות: ארה"ב–ישראל, ארה"ב–סעודיה.
- יוקם פורום אזורי להגנה ולשיתוף פעולה במזרח התיכון, ובו כל המדינות החתומות על הסכמי שלום עם ישראל.
מבחינה ביטחונית, לצורך הבטחת המהלך נדרש לנטרל את האיומים מצד מי שיראו בו סיכון חמור – הציר השיעי בהובלת איראן, חמאס ומדינות האחים המוסלמים התומכות בו (טורקיה וקטאר).
איראן והציר השיעי: נדרש לנטרל את האיום על ידי יוזמה מסוג אחר – או הסכם או תקיפה. בפני טהראן יועמדו רק שתי אפשרויות, הראשונה שבהן היא חתימה על הסכם המונע ממנה להגיע לפצצה מעתה ועד עולם, מונע ממנה לחמש את שלוחיה ומגביל את טווח הטילים שהיא מפתחת. אם לא תסכים איראן לחתום על הסכם זה, היא תותקף בידי ישראל וארה"ב כמהלך מקדים ליוזמה המדינית שתוארה לעיל.
תקיפה זו תוביל להשמדת תשתיות פרויקט הגרעין, לפגיעה כלכלית חמורה ברפובליקה האיסלאמית ולערעור המשטר. טהראן איבדה שני נכסים, שגרמו לאיום הצבאי בפעם שעברה להיות לא אמין: היא איבדה את חיזבאללה כאיום על ישראל (ויש בישראל המייחלים להמשך הטיפול בחיזבאללה) והיא איבדה את הבהירות והיציבות של ממשל ביידן – שקבע במסגרת אסטרטגיית הביטחון הלאומי שארה"ב לא תפתח במלחמות במזרח התיכון. מבחינת מנהיג איראן, טראמפ הוא הדבר הכי רחוק מיציבות ואחריות.
הציר הסוני הקיצוני: את חמאס אין עוד צורך לנטרל, הוא מוחלש באופן כזה שהוא לא יכול עוד לשבש מהלך אזורי רחב (אחת הסיבות למתקפת הפתע שפתח בה בשמחת תורה התשפ"ד הייתה הרצון לשבש את נרמול היחסים עם ישראל). גם דוחה למדה משהו מהמלחמה: ישראל נחושה, קשוחה, וחסרת מנוח אל מול סיכון קיומי. קטאר היא מדינה שמומחית במו"מ ובעסקאות, ולה גישה קשוחה ונחרצת, אבל ללא קלפים חזקים באמתחתה תנוטרל היכולת שלה לשבש את המהלך. נהפוך הוא: יש סיכוי גדול שהיא תהיה מוכנה להיות חלק מהתומכים והמקדמים אותו.
המרכיב הסורי: עד נפילת משטר אסד, סוריה הייתה חוליית החיבור שבין איראן לחיזבאללה. הסרת סוריה מהציר השיעי שברה את הציר. בשאר אל-אסד מעולם לא היה גורם חיובי: הוא תמך בחיזוק חיזבאללה, והוא חייב את חייו (ומעל 50 מיליארד דולר) לציר השיעי בראשות איראן (ובתמיכת ולדימיר פוטין ורוסיה). השתלטות המורדים הסורים על דמשק מסוכנת פחות לישראל ממצב שבו סוריה היא חלק מהציר ומאפשרת לאיראן להתבסס על גבולנו ולחדש את כוחו.
ברור כי התסריט שבו ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) שולט בסוריה מטריד רבים בישראל ובעולם, אך ארגון הטרור הזה הוא בעיה כלל-עולמית, המאיימת גם על מדינות ערב, על המזרח ועל המערב – בעוד הציר השיעי בהובלת איראן נתפס כבעיה של ישראל. בכל אופן, אירועי הלילות האחרונים מוכיחים שישראל אינה מסתכנת, וטוב שכך. רצף התקיפות בסוריה הוא חריג והיסטורי – בהיקפו ובתכליתו. לראשונה אנחנו רואים הרס שיטתי, השמדה של יכולות וכלי צבא של סוריה בכל הרמות: לא רק מרכז סרס (CERS) אלא גם טילים, ספינות, מעבדות פיתוח ותשתיות – באופן שמאיין את היכולת לפתח נשק כימי ועוד. לראשונה, צבא שבפוטנציאל הוא צבא אויב הושמד בידי חיל האוויר ושאר כוחות צה"ל.
תכלית הפעולה: מכיוון שאיננו יודעים מה עתיד לקרות בסוריה, וקיימת האפשרות שכוחות קיצוניים ישלטו בה, עלינו למנוע הישגים הדומים לאלה של דאעש ב-2015. אז השתלט ארגון "המדינה האיסלאמית" על נשק מערבי, וזה מה שאפשר לו לפרוץ קדימה. הפעולות הנכונות של ישראל כעת מונעות אפשרות זו. בשורה התחתונה, מה שמתחולל כעת בסוריה הוא יותר הזדמנות מסיכון.
עתידה של דמשק לא ברור: ממשל סמכותי השולט בכל חלק מחלקי סוריה סביר פחות מתרחיש של כמה אזורי השפעה שונים, או מחוזות נפרדים. תרחיש זה יוצר הזדמנות וסיכון בצידה: הסיכון הוא שבהיעדר כתובת שלטונית אחת, לא יהיה מי שאחראי לאיומים שייווצרו ברמת הגולן, כלומר אם יהיה ארגון טרור ג'יהאדיסטי שפועל מולנו, אל מול מי נגיב? הסכנה היא שסוריה תידרדר ל"סומליזציה". ההזדמנות היא שמציאות מבוזרת מאפשרת יצירת אזור השפעה ישראלי השולט ברמת הגולן הסורי, ומשתף פעולה עם ישראל, בלי שהדבר סותר את קיומו של ממשל איסלאמיסטי קיצוני בדמשק.
כדי שנוכל להגיע לחזון זה נדרשת פעולה משני כיוונים:
הכיוון הישראלי הוא חידוש המגעים עם מורדים מתונים שעבדנו איתם בעבר והחזרת המציאות של בין 2012 ל-2018: יצירת אזור השפעה שכזה תהיה נכס שמאפשר לישראל מקום ליד השולחן.
הכיוון האחר והרחב יותר הוא "לבנות את השולחן": כלומר, ארה"ב צריכה ליזום פורום תיאום משולש, הכולל את ארה"ב, ישראל וטורקיה – שלוש המעצמות שלהן אזורי השפעה בסוריה. ארה"ב שולטת ב-SDF (הכוחות הסוריים הדמוקרטיים – הקואליציה הכורדית במזרח סוריה); הטורקים שולטים בהיאת תחריר א-שאם (HTS), השולט ברוב החלק המערבי של סוריה, כולל דמשק; וישראל תשלוט בארגוני צבא סוריה החופשית ובאזור החיץ ברמת הגולן.
אם ירושלים לא תעשה זאת, מוסקווה ואנקרה יעשו זאת בתיאום עם טהראן. אנו עלולים להפסיד את ההזדמנות לעצב את סוריה. הבעיה היא שכרגע אנו בשלבי מעבר בין ממשלים בארה"ב, וזו לא תקופה טובה ליוזמה אמריקנית אזורית. רוסיה יודעת זאת. ומאחר שנפילת המשטר בסוריה עלולה לגרום לרוסיה לאבד את המוצא לנמל מים חמים (נמל טרטוס), הנחשב לאינטרס עליון רוסי, מוסקווה תפעל להחזיר שליטתה בסוריה. נכון, הרוסים עסוקים באוקראינה, שאם לא כן הם כבר היו יוזמים זאת – אבל שם אין חילופי שלטון, שם האינטרס ברור, והם לא יוותרו בקלות. ולכן חשוב ליזום עכשיו, עוד בטרם התייצב המצב בסוריה.
בשל כך חיוני לייצב את סוריה באמצעות שלושה אזורי שליטה, המקיימים ביניהם פורום תיאום בין-לאומי חיוני. היוזמה צריכה להתחיל בירושלים, שתבנה אזור שליטה ברמת הגולן הסורית, ויש לפעול עכשיו מול הממשל האמריקני הקיים הנכנס כדי לכונן פורום תיאום משולש מהר ככל הניתן.
לסיכום
הדברים משתנים לטובת ישראל באחרונה, אך מצבנו האסטרטגי ישתפר באמת רק בתנאי שנמנף וננצל זאת ליוזמה מקיפה. הסיכון הוא המשך הדשדוש בעזה, תוך ניסיונות נואשים למודלים מקומיים של שליטה – מודלים המביאים לביקורת בין-לאומית, מרחיקים את עסקת החטופים ומקדמים רעיונות התנחלות נרחבת ברצועה. אומנם הסיכוי למימוש רעיונות אלה נמוך מאוד, אך הנזק שבעצם העלאתם מוחשי ביותר.
עלינו לבחור מה המציאות העדיפה לישראל ולפעול בהתאם לכך: מלחמת קודש להגשמת חזון האימפריה הישראלית הגדולה, שתמיט עליה את הכיליון בשל לחץ בין-לאומי ומשבר פנימי – או גמישות ותחכום המובילים את ישראל להיות המדינה הקטנה, החכמה, המתוחכמת והחזקה שהעולם כולו מתקנא בה.
>>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
