הסיפור של לאה זייד (65), אם לארבעה וסבתא לנכדים, הוא חריג בכל קנה מידה. מאז ומתמיד היא עסקה בספורט ללא כל מגבלה ואף הייתה מורה למחול. אך לפני חמש שנים, ללא כל סימני אזהרה או אירוע חריג שהיא זוכרת, היא החלה להשתעל – ולא עצרה. משם המצב הידרדר במהירות. היא עברה את כל הבדיקות, ולא היה ספק כי מדובר באסתמה, מחלה שעל פי רוב מתפתחת כבר מילדות. המשאפים לא עזרו לה כלל, גם לאחר שהוחלפו שוב ושוב. מהר מאוד היא החלה ליטול סטרואידים – וגם מהר מאוד מיצתה את הכמות המותרת. "התנפחתי לגמרי, היה ברור שאני גורמת לעצמי נזק ממשי, אבל זה הדבר היחיד שעזר. לא יכולתי לטפס שתי מדרגות בלי לעצור ולהתנשף קשות".
רופאת הריאות הציעה לזייד לנסות טיפול ביולוגי חדש שנקרא "פסנרה". תחילה היא הייתה סקפטית וקיוותה שהמשאף יספיק. אבל שיחת ועידה עם הבנים, שחקרו את הנושא לעומק, ועוד התקף קשה במיוחד, שכנעו אותה לנסות. לאחר קבלת מנה ראשונה של התרופה בבית חולים ולאחריה מנה נוספת בקופת החולים, כדי לוודא שאין תגובה אלגית, היא החלה להשתמש במזרק אחת לחודשיים באופן עצמאי בבית. "זה בלתי יאומן. קיבלתי את החיים שלי בחזרה. חזרתי לרקוד, לרוץ עם הנכדים, הכול כמו שהיה לפני".
זייד אינה לבדה בהתמודדות. כ-10% מהאוכלוסייה וכ-15% מהילדים סובלים ממחלת האסתמה בדרגה כזו או אחרת. ד"ר אמיר בר שי, מנהל המכון לרפואת ריאות באיכילוב, מסביר כי רגישות יתר של הסימפונות היא ספקטרום רחב, שמשתרע מרמה של שיעול בחילופי עונות או בעת חשיפה לאלרגן, ועד למצב קשה שמצריך שימוש תדיר בסטרואידים.
לדבריו, מדובר ב"בלבול" של המערכת החיסונית: היא מְפָרֶשֶׁת עצמים שאינם מזיקים לנו, כמו עשן, אובך, חלקיקי אבק או אבקנים, כמסוכנים לגוף ויוצרת דלקת כדי להילחם בהם. מאותה סיבה, רבים הסובלים מאסתמה – ויש כאן גם נטייה גנטית ברורה – נוטים להיות רגישים יותר לריחות.
אוכלוסייה רחבה שנכללת במנעד הזה איננה מאובחנת, לא נתונה במעקב ומן הסתם גם לא מטופלת. וזו בדיוק הבעיה: במקרים רבים הדלקת נותרת פעילה גם במצבים א-סימפטומטיים, או א-סימפטומטיים לכאורה. "לרוב, דווקא יש תסמינים קלים", אומר ד"ר בר שי, "אלא שהסובלים מהם לא נוטים לייחס להם כל משמעות או כלל אינם זוכרים אותם. הם פשוט התרגלו. זה חבל, כי יש המון מה לעשות. לטווח הארוך, זה עלול אף להיות מסוכן".
מדוע מסוכן? משום שהתסמינים, גם אם הם קלים, הם רק צורת הביטוי של תהליך דלקתי שמתרחש בסימפונות, ולאורך זמן עלול להיות בלתי הפיך. "דלקת כרונית ממושכת עלולה למשל לגרום להיצרות קבועה של הסימפונות. אנחנו רואים בני 40 שלא חוו חשיפה תעסוקתית מסוכנת ולא עישנו מעולם, עם תפקודי ריאות של אדם שעישן 50 שנה. יש לנו איך לעזור להם, אבל כבר לא נוכל להשיב את המצב התקין לקדמותו", מזהיר ד"ר בר-שי.
כמו עיניים כחולות
ד"ר בר שי כופר בסברה שניתן להחלים מאסתמה, ושרבים שחוו אותה בצעירותם נפרדו ממנה. "אסתמה לא חולפת", הוא מדגיש, "זה כמו עיניים כחולות. זה לא אומר שלא יכולות לחלוף אפילו עשרות שנים של שקט, כשהרגישות נותרת סמויה וללא סימפטומים כלל. אבל בחשיפה לאלרגן - קיר עם עובש, קרבה לחתול, צמחייה מסוימת או ילדים ונכדים שמביאים וירוסים מהגן – ההתקפים עלולים לחזור. אז נכון שאם התסמינים קלים יותר, הדלקת קלה יותר, והנזק משמעותי פחות. אבל זה מצב מאוד משתנה וחשוב לעקוב אחריו".
"ילד לא אמור להשתעל כל כך הרבה. גם מבוגר לא", מסביר ד"ר בר-שי, "יש הורים שאומרים לעצמם: 'זה בסדר, זה מהגן, זאת הנזלת, כולם עכשיו ככה'. אבל למעשה שיעול הוא סממן למשהו לא תקין, צפצופים בוודאי, התעוררות תכופה עם תחושה של חוסר אוויר בוודאי ובוודאי - זה כבר סימן מובהק לדלקת שאינה בשליטה".
עוד מוסיף ד"ר בר-שי: "עצם זה שאדם מרגיש בעת מנוחה שהוא 'צריך לנשום', וגם אם זה פעם בחודש-חודשיים, זו נורה אדומה. זה לא בהכרח מצדיק טיפול, אבל חשוב לברר אצל רופא ריאות מה בדיוק קורה שם. אנשים שלא מטופלים עלולים לפספס את הרכבת, כשאפשר עדיין לבדוק תחת זכוכית מגדלת, לעקוב ולטפל, וכך לאפשר תפקוד מלא ונטול סבל ולמנוע נזקים בלתי הפיכים".
קיימת גם תופעה הפוכה: רופאים שרושמים משאף, לעיתים באופן קבוע, ומטופלים שלא מקפידים על מעקב מסודר וייתכן שממשיכים ליטול את הטיפול שלא לצורך. את פרקטיקת הטיפול הרצויה מכנה ד"ר בר שי Step-up, Step-down – העלאה והורדה של המינון בהתאם למצב הקליני. המטרה היא להגיע למינימום הנדרש להשגת איזון ושליטה במחלה. לכן, אחת לכמה חודשים חשוב לבדוק אם המטופל חש טוב יותר, יציב, ללא התלקחויות ועם תפקודי ריאות תקינים. אם אכן כך, אפשר להתחיל בהורדת מינונים, ואפילו לעבור חודשים ללא טיפול כלל. המעקב הרפואי הוא המפתח.
תקווה חדשה
לאחרונה השיק ד"ר בר שי עמותה חדשה לסיוע לחולי אסתמה ולבני משפחותיהם, "דרכי נשימה". מטרות העמותה הן לעלות מודעות למחלות דרכי נשימה באוכלוסייה הכללית ובאוכלוסייה הרפואית, לתת מענה ותמיכה לחולים הסובלים מאסטמה, COPD וברונכיאקטזיס ולבני משפחותיהם, לסייע במיצוי זכויות של חולים עם מחלות נשימה מול הרשויות, להביא לשיפור איכות החיים ותוחלת החיים החולים ולעודד מחקר ופיתוח בתחום מחלות דרכי נשימה
האם ניתן יהיה בעתיד לרפא אסתמה? עדין לא ברור, אבל בכל זאת יש סיבה לאופטימיות. ד"ר בר שי אומר כי ההנחה המקובלת היא שהמחלה אינה חוזרת לאחור. כלומר, תיתכן מחלה פרוגרסיבית, שעוברת ממצב קל לקשה, אבל ההיפך לא קורה. יחד עם זאת, יש כיום סברה שבעזרת טיפולים ביולוגיים, ניתן גם להגיע לרמיסיה ואולי אף "להעלים" את המחלה. הנושא הזה נמצא כעת במחקר.
בינתיים, לאה זייד חוגגת את החיים החדשים-ישנים שלה, אלו שהיו לה לפני שהאסתמה השתלטה עליה בסערה וחזרו בזכות הטיפולים. "אם מישהו עדיין מתלבט, אני מוכנה לצעוק בכל מיקרופון: לכו על זה. זה עוזר. אל תגידו 'ככה זה', אל תשלימו עם רוע הגזירה, כשיש כל כך הרבה מה לעשות. אפשר היום לחיות לגמרי אחרת".