רבות דובר על אודות השפעתה הטובה של המוזיקה על הנפש. לפי מחקר שפרסמה האגודה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית (ASCO), תרומתה ניכרת גם בקרב חולים אונקולוגיים. על פי המחקר, טיפול במוזיקה הוא לא תרופתי והוא זול, אפקטיבי וזמין. בנוסף, נראה כי למוזיקה יש יכולת יוצאת דופן לעורר רגשות עזים הקשורים בזיכרון שלנו.

ענבר מיליקובסקי, בת 32, היא דוגמה מצוינת שממחישה כיצד שימוש במוזיקה יכול לחולל פלאות במצב הרגשי של חולים. ענבר סבלה מגרד עז בכל חלקי גופה, שלא פסק במשך חצי שנה. "הלכתי להמון רופאי עור, אבל אף אחד מהם לא איתר את הבעיה", היא נזכרת. "אחד חשד שמדובר בסקביאס, השני חשב שזה קשור למצב הנפשי שממנו אני סובלת, אבל בפועל המשכתי לסבול".

בשלב מסוים המצב היה כל כך חמור ובלתי נסבל, והגרד התפשט בכל הגוף. העור של ענבר היה מלא בפצעים שגרמו לזיהום ולצלקות. בשלב זה, היא החליטה שנמאס לה ופנתה לאשפוז בבילינסון. "כשהגעתי לבית החולים עברתי אולטרסאונד בלוטות, כדי להבין אם מדובר בלימפומה. לרגע שמחתי כשהבנתי שהכול יצא תקין, אלא שאז החליטו המומחים לבצע גם צילום חזה וגילו אצלי שלושה גושים בריאות".

מכיוון שענבר מעשנת, הרופאים חשדו כי מדובר בסרטן ריאות. אולם, לאחר סדרת בדיקות נוספות שכללה ביופסיה ו־CT PET האבחנה הייתה חד משמעית – ענבר סובלת מסרטן לימפומה מסוג הודג'קין, שכבר הספיק להתפשט בכל גופה.

העצב והתסכול הפכו לשירים

באופן טבעי, לקח לענבר זמן לעכל את הבשורה שנחתה עליה. למרות זאת, היא הניחה בצד את רגשות התסכול, הפחד והעצב שהתפשטו בגופה מהר יותר מהסרטן, והיא החליטה להתמכר לחוויה דרך זווית הומוריסטית ושנונה שאותה הביאה לידי ביטוי בשירים שכתבה והלחינה על המחלה. "יכולתי לבכות או לצחוק. בחרתי לצחוק", היא אומרת.                                              

כדי לשמור על אותנטיות, היא כתבה את השירים ממש בזמן החוויה השלילית שעברה. "היה לי מאוד חשוב לכתוב בזמן הכימו או הגרד הבלתי נסבל שחוויתי. אני חושבת שהאותנטיות מאוד חשובה, כדי שהשיר באמת יוכל לבטא רגשות".

עד כה, ענבר כתבה שמונה שירים, בהם: "כימו בריין", "גירוד", וגם הלחינה שיר נוסף של המשוררת יונה וולך – "ציפור בשבי". 

איך נולד הרעיון להפוך את העצב לשירה?

"אני מוזיקאית במקצועי. בעבר למדתי פסנתר קלאסי, עד שנקרע לי הגיד והייתי צריכה לשנות את הכיוון, אז התחלתי לכתוב מוזיקה לסרטי תדמית. בשלב זה התחלתי להלחין סרטים, וגם עשיתי כמה קטעים ב'צומת מילר'. את השירים התחלתי לכתוב לפני שנתיים בערך אחרי שנדלקתי על המאמנת כושר שלי וגיליתי שהיא סטרייטית", היא משתעשעת. "החלטתי שאולי אעשה על זה סטנד אפ וזה פשוט זרם לשיר ראפ". 

מה היו התגובות?

"הן היו סופר מרגשות. פנו אליי גם חולי סרטן, גם מחלימים וגם סתם אנשים שמעו על השירים. הכי מרגש אותי שחולים כותבים לי תודה שכתבתי אותם, ושזה עשה להם טוב. אפילו ב'חלאסרטן' פרסמו שיר שלי".

איך בדיוק הרגשת שהשירה תורמת לך?

"עזר לי כששחררתי את כל התחושות לדף. זה הקל וגם עשה לי מצב רוח טוב. אני מודה שלא היה קל, בעיקר פיזית – הייתי מאוד חלשה ואפילו להרים את העט בקושי הצלחתי. כידוע, כימותרפיה גומרת את הגוף וגם פוגעת בתפקוד המנטלי. המוח שלי הרגיש כמו משמש – היה לי קשה לזכור דברים ולפעול כמו שהייתי רגילה, אבל פשוט קיבלתי את זה שאני צריכה לקחת הכול בשלווה, ושדברים יהיו בקצב שלי. לשמחתי זה עבד. באופי שלי אני מאוד אוהבת לצחוק, והחלטתי שבמקום להמשיך בקו הדיכאון שתקף אותי כשגילו לי על הסרטן, אני מעדיפה לצחוק על זה".

איזה מסר חשוב לך להעביר לחולים שמתמודדים עם מצב דומה?

"ברור שלא מדובר בסיטואציה קלה. החוויה הפיזית שחווים היא כל כך קשה, שקשה לתאר אותה. אבל אם מצליחים לנסות לצחוק על הדברים פה ושם, ואפילו קצת על עצמינו, זה יכול לרומם את מצב הרוח, אפילו אם זה רק לכמה דקות. כשנשרו לי השיער והגבות ועליתי הרבה במשקל בגלל הסטרואידים, פתאום הסתכלי על עצמי וחשבתי שאני ממש נראית כמו בודהה. צילמתי את עצמי בפוזיציה שמזכירה אותו וחילקתי את המסך לחצי - אני ובודהה. זה פשוט גרם לי לצחוק ולרגע לא הייתי עסוקה בכל הרע שבאמת קורה".

 

ענבר מיליקובסקי,
ענבר מיליקובסקי, "זה גרם לי לצחוק ולשכוח מכל הרע"|צילום: מאיה אטדגימי

ויש לה גם עצה למי שמתמודד עם תהליכי אבחון שונים: "אף אחד מהמומחים שבדקו אותי לא קישר שגרד בלתי נשלט הוא בעצם תופעה מוכרת של לימפומה, וזה בהחלט מטריד. אני מציעה למי שסובל מתופעות שלא עוברות לא להרים ידיים ולהמשיך בבירור עד שמתקבלת תשובה שמסבירה מהו המקור לבעיה שממנה הם סובלים".

לפני כחודש, ענבר סיימה את טיפולי הכימותרפיה הקשים שעברה, וכעת היא מתחילה תהליך של שיקום. "לאט לאט אני מנסה לחזור לעצמי ולבצע פעולות קטנות ובסיסיות. אתמול למשל, נהגתי לראשונה זה זמן רב. הגוף שלי חלש מאוד כי הכימותרפיה גמרה אותו. יש המון תופעות לוואי – אני מפילה דברים, יש לי נימולים בגוף – זה בהחלט מאתגר. כרגע המשימה העיקרית שלי היא לחזור לחיים ולוודא שהסרטן נותר מאחור. למזלי הרב, אני זוכה לתמיכה מהמשפחה המדהימה שלי, וזה נותן לי כוח ותקווה שהבדיקות יחזרו תקינות. אני קצת במתח אבל מקווה שהכול יהיה בסדר".

אנחנו כמובן, מצטרפים לאיחולים.