קשה לדמיין מה עבר בנפשן של דניאלה, נעמה, קרינה ולירי בזמן שמדינה שלמה נצמדה למסכים וחיכתה לרגע שבו יתקבל אות חיים מארבע החטופות ששבו לישראל. המעבר החד הזה שבין התקופה הקשה שעברו בזמן שהותן בשבי לבין החזרה לבית המוכר ולזרועותיהן של המשפחות החמות הוא בלתי נתפס. מעדויות של חטופים אחרים ששבו לישראל, אפשר ללמוד על תנאי השהייה הקשים שעברו – הרעבה, התעללות גופנית ונפשית, שהות באפלה שהובילה למחסור בוויטמין D ולבעיות בריאות ועוד. אולם, גם המעבר החד בין החיים הנוראים לחיים נורמטיביים, לכאורה, אינו פשוט מסתבר.
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה שמה שעוזר לשרוד בשבי הוא לעיתים רבות דווקא הניתוק שבין חיי השגרה המוכרים הזכורים להם מהבית, לבין תנאי השבי הקשים שבהם הם נמצאים. "אנחנו יודעים מהיסטוריה של פדויי שבי שחזרו מסוריה, למשל, שיש פחד מהחזרה הביתה. העובדה שהשהות בשבי כל כך קשה גורמת לשבויים לפתח מעין מנגנון שעוזר להם לשרוד. למעשה, בזמן הקשה מנשוא הזה, הם מנסים לשרוד דקה אחר דקה ופחות 'מנתחים' את הסיטואציה שבה הם נמצאים. במקרים רבים, הם נמנעים ממחשבות על הבית או על מה שעברו. הם מדחיקים את העובדה שהם עוברים עינויים או מלחמות פסיכולוגיות כי הם לא יכולים להכיל את כל זה בשלב שבו הם נמצאים".
"החזרה הביתה גורמת להתחיל להתמודד עם האובדן הרב, עם הסבל שעברו החטופים. זה מצריך מהם לעבד את הסיטואציה וזה יכול להיות מאוד לא פשוט"
ד"ר עידית גוטמן
לדבריה, כאשר החזרה הביתה מתרחשת מהר, לפעמים הגבול מיטשטש בצורה חדה, מה שלא מאפשר להם לחוות את הניתוק הזה, אותו ניתוק שעזר להם לשרוד כאמור. "החזרה הביתה גורמת, פעמים רבות, להתחיל להתמודד עם האובדן הרב, עם הסבל שעברו החטופים. זה מצריך מהם לעבד את הסיטואציה וזה יכול להיות מאוד לא פשוט עבורם. פתאום מתחילים לשאול אותם שאלות, לתחקר, הם צריכים לספר למשפחה ולחברים מה עבר עליהם – זה בעצם מאלץ אותם להתמודד עם כל מה שניסו להדחיק או להשהות, ומציף את הטראומה. אנחנו יודעים לומר שפדויי שבי שהשתתפו במלחמות סיפרו שלא חוו סיוטים בזמן השבי, ודווקא כשחזרו הביתה הם החלו לחוות אותם. לפעמים ההדחקה עוזרת לך לשרוד, וכשאתה חוזר הביתה אתה כבר לא נדרש לזה יותר, ואז אתה מתחיל לספר את הסיפור שלך לא רק לאחרים אלא בעיקר לעצמך".
ד"ר גוטמן משווה את העניין לניתוח פיזי. "זה כמו לעבור פרוצדורה כירורגית כואבת בלי הכנה. חזרה מהירה למציאות גורמת לך לעכל דברים מכאיבים וקשים. הרבה פעמים זה גם גורם לתחושת אשם המכונה 'אשמת הניצול' – זה בעצם גורם לך להצטער על זה שזה קרה לך ולמשפחה, ולחשוב מה היית יכול לעשות כדי שזה לא יקרה. עלולות להתעורר גם תחושות קשות בעקבות קבלת אחריות אישית על מה שנעשה ומחשבות של 'אם זה לא היה קורה לי המשפחה לא הייתה עוברת סבל כזה' או 'למה אחרים עדיין שם ואני פה'".
היא מסבירה שכדי להקל על השבים, המעבר לחיים חייב להתבצע באופן הדרגתי. "זו הסיבה שלרוב מאפשרים להם לראות קודם כל הורה אחד ואז לאט-לאט את שאר בני המשפחה או החברים. גם השהות שלהם בבית החולים בימים הראשונים חשובה, משום שלא מדובר רק בבדיקות פיזיות או נפשיות שהם צריכים לעבור. בית החולים למעשה משמש כמעין שטח מעבר בין החיים הלא נורמליים והקשים שעברו בשבי לבין החזרה לשגרה המוכרת. זו מעין 'חופשת מחלה' שמאפשרת להם להתנהל במתחם מוגדר שמאפשר חזרה הדרגתית לשגרה, ולכן זה חשוב וטוב שהם שם כי זה מאפשר להם להשקיע בהתאוששות הנדרשת".
לסיכום, אומרת ד"ר גוטמן כי המעבר בין החיים הקשים בשבי לבין החיים המוכרים עלול לגרום לטלטלה רגשית קשה, ולכן חשוב לאפשר לשבים לחזור לחייהם בקצב שלהם ובמסגרת שמתאימה להם.