כשמורן יעיש (35) קיבלה את האבחנה שלה, כששהתה בביקור קצר בן שבועיים בישראל, היא לא דמיינה שבן הזוג שלה מזה שבע שנים שאיתו גרה בפינלנד, לא יצליח להתמודד עם העובדה שחלתה. השנה הייתה 2020, רגע לפני שפרצה מגפה עולמית, יעיש קפצה לבקר את אבא שלה שחגג יומולדת 70. היא הגיעה לישראל עם מזוודה לשבועיים, ותוך שבוע אובחנה עם סרטן המעי הגס בדרגה 3.
"הכרתי את בן הזוג שלי לפני שבע שנים, הייתה לנו מערכת יחסים מדהימה", היא מספרת, "עברתי לגור איתו בחו"ל לפני שלוש שנים וחצי, היה לנו כיף, זו הייתה מערכת יחסים מאוד אינטנסיבית. רצינו להתחתן, כבר הלכנו לבחור טבעות. הייתי במקום מאוד טוב, אני מאוד מאמינה בחיבור בין גוף לנפש והייתי במקום מאושר, החיים שלי נראו לי מדהימים, נהניתי מכל רגע, ופתאום אומרים יש לך גידול ענק. לא יכולתי להאמין שמשהו כזה קורה לי".
היו לך סימפטומים?
"בדיעבד היו, אבל לא תיארתי לעצמי שזה משהו כזה. היינו בווילה בצפון כל המשפחה, ושתינו קצת, ופתאום מצאתי את עצמי מדברת על זה עם גיסתי. אמרתי לה שיש לי דימומים וכואבת לי הבטן, אבל תמיד כאבה לי הבטן. אמא שלי שמעה אותנו, היא אמרה שכשיש דימומים צריך לבדוק והכריחה אותי לקבוע תור. אני בכלל רציתי ללכת לעשות ציפורניים".
גם כשקיבלה את האבחנה היא לא הבינה את גודל או חומרת האירוע, והייתה בטוחה שמדובר בניתוח קטן ושאחריו תוכל לחזור מיד לפינלנד. אבל אז הרופאים הבהירו לה שמדובר בתהליך מורכב יותר: "עברתי כמה ניתוחים בשלב ראשון, ואז הרופאים אמרו שאני צריכה לעבור טיפולי פוריות, וכימו והקרנות. לא הכרתי את העולם הזה. לי, למשל, לא נשר השיער בכימו, נראיתי אותו דבר".
ברגע שקיבלה את האבחנה המטלטלת, היא התקשרה וסיפרה לבן הזוג. לדבריה, גם הוא היה בהלם. "בדיעבד, אף אחד מאיתנו לא הבין מה קרה", היא אומרת, אבל התגובה של בן זוגה הייתה מאוד לא צפויה. "היה ניתוק מוחלט. הוא לקח את זה מאוד קשה. אולי האנושיות טיפה הלכה במקום הזה", אומרת יעיש. "היו בינינו שיחות כל הזמן שבהן אני לא מצליחה להבין מה קרה לו. הייתה לנו מערכת יחסים קרובה קרובה, רק אני והוא. חשבתי שהוא יבין כמה שהוא אוהב אותי. אבל היה לו פשוט מאוד קשה. השיחות שלנו היו שאני מנסה לשאול אותו 'איפה אתה' והוא אומר שקשה לו".
הסיטואציה נעשתה לעוד יותר בלתי אפשרית כשפרצה הקורונה. האקס של יעיש לא ישראלי, לכן גם אם היה רוצה לבוא, הוא לא היה יכול. "זה היה כאילו שמים בכוח חוצץ בינינו. בסופו של דבר זה מה שעזר לי לעשות קאט ולטפל בעצמי", היא אומרת.
"כשאני מסתכלת על זה בדיעבד אני מבינה את הצעקה לעזרה שלו. מאוד רציתי לתמוך בו, היו לי רגשות אשם כלפיו, כלפי המשפחה, על זה שחליתי ושהבאתי את זה איתי הביתה", היא אומרת. "אני מאוד אוהבת לעזור, אבל במקום הזה, חד משמעית, לא ראיתי את עצמי. אני עם סרטן, הולכת לאונקולוגית לקבל טיפולים, שבורת לב. לשיברון לב אין תרופה. זה שבר אותי יותר מהסרטן".
בסופו של דבר, לאחר כשנה של מחלה ויחסים בשלט רחוק, הוא יזם את הפרידה - אחרי כמה ניסיונות קודמים להיפרד. "סיימתי שלושה טיפולים ואמרו לי שאני נקייה. עברתי פט סיטי ועוד שלושה סבבי כימו כדי לוודא סופית", היא נזכרת. "הרופאים אמרו שיש רק 15 אחוז שלא תהיה לי סטומה לכל החיים, ואת זה היה לי מאוד קשה לקבל. אחרי שישה טיפולים עשיתי שוב פט סיטי והרופאים אמרו שאני צריכה סטומה. התקשרתי לספר לו ואז הוא נפרד ממני. הוא כביכול עזב אותי בגלל הסטומה".
יעיש נאלצה להסתובב עם סטומה זמנית בלבד, ואמורה לעבור עוד כמה ניתוחים לשיקום המעי ובסופו של דבר לא תזדקק לה. "היום אני פה בישראל, בבית של ההורים שלי, וחלק ממני לא מאמין שזה קרה. צריך המון כוחות כשמתמודדים עם סרטן, ואני יודעת שאני לא היחידה שעוברת פרידה או גירושים. לא מדברים על זה הרבה, אני לא דיברתי על זה כי מה את מתלוננת על פרידה? אבל דווקא מהמקום הזה את רוצה לבלות עם האנשים שאת אוהבת. המזל שלי בחיים זו המשפחה שלי, שלא הרגשתי לבד לשנייה".
אתם בקשר היום?
"הוא מנסה כל הזמן. הוא התנצל המון, שלח לי מייל ארוך מאוד. אמא שלו התקשרה אליי לפני שבועיים שלושה. אני חושבת שקשה לו ולמשפחה שלו עם מה שקרה".
לא התראיתם מאז שהכל התחיל. לא חסר לך הקלוז'ר?
"לי יש קלוז'ר מהקדוש ברוך הוא – לפעמים את לא צריכה לקבל את המילים, מספיק להסתכל על המציאות ולהבין שתודה לאל שזה קרה עכשיו, לפני חתונה וילדים. אני יודעת שמגיע לי משהו טוב, אני מרגישה בלב שיגיע הבן אדם שיראה את העובדה שחליתי והחלמתי בתור חוזקה ולא חולשה".
יעיש הבינה שהדבר היחיד שהיא רוצה זה לסייע לנשים ואנשים במצבה. היא פעילה בעמותת "צו מניעה", המעלה מודעות לשכיחות הגבוהה של המחלה ולחשיבות הבדיקה וטיפול מקדים, כחלק מתהליך המניעה. "יש מישהי שבעלה עזב אותה עם ילדים קטנים, יש נשים שעוזבות גברים – זה משהו שקורה". בעזרת העמותה היא זכתה להבנה והכרה במצב הייחודי שלה. "שם מצאתי בית, קהילה של אנשים שמבינים אותך במבט. אנחנו סוג של בעולם החיצון עכשיו. מישהו אמר לי פעם 'את משלנו או משלהם?'. זה בול זה".
"ברגע שגילו את הסרטן אני הייתי צריכה לתמוך בו"
גם נטע ורשבסקי (35) מתל אביב חוותה משבר זוגי ופרידה כשאובחנה בסרטן השד. לצערה, לרופאים לקח יותר משנה לאבחן אותה. "הרגשתי גוש קטנטן בחזה, זה הרגיש כמו אבן פיצית, פחות מס"מ", היא אומרת. זה היה ביוני 2020, ונטע רצה לכירורג שד שהחליט שכמעט בטוח שזה לא סרטני. אולטרסאונד קבע שמדובר בציסטה ונאמר לה לבוא למעקב בעוד שנה. "אחרי שנה זה היה עצום, אבן בגודל של 7-6 ס"מ. הלכתי לכירורגית וגם היא אמרה שזה ככל הנראה ציסטה, היא אפילו ממש הרגיעה אותי שאין מה לדאוג", היא אומרת. "בדרך כלל אני מקשיבה לעצמי אבל לא רציתי לחשוב שזה סרטן. אחרי חודשיים הרגשתי גוש בבית השחי, הלכתי למכון מור ומשם ותוך שנייה כבר הייתי בתל השומר".
לרופא שביצע את הביופסיה כבר לא היה ספק שמדובר בסרטן. "התחיל מסע מטלטל, אבל החלטתי שאני מתאפסת על עצמי ומתארגנת על הכל. דאגתי לפני לפאה ועשיתי מיקרובליידינג בגבות, היה חשוב לי לא להרגיש חולה. בשלושת החודשים הראשונים הייתי יוצאת למסיבות, עושה כמה שיותר כיף". ורשבסקי עברה ניתוח להסרת הגידול וסדרת טיפולי כימותרפיה קשים. במקביל לטיפולים, היא גם נאלצה להתמודד עם בן זוג שהתנתק מהקשר. "זה בחור שהיה ידיד שלי לפני, והוא רצה אותי המון, ממש נלחם עליי. אבל ברגע שגילו את הסרטן אני הייתי צריכה לתמוך בו", היא מספרת. "זה לא פשוט להיות עם מישהי שמתמודדת עם סרטן, אבל הוא לא הגיע אפילו לשלב הזה".
"ביום שגילנו שיש לי סרטן הוא הלך למסיבת יומולדת של חבר טוב שלו והיה שם עד הלילה. יום לפני הכימו הראשון היינו ביחד בשבת והוא החליט ללכת למסיבה עד הלילה", היא מתארת. "כאילו למה לא קבעת איתי ללכת לכימו? בבוקר הוא פתאום אמר שהוא רוצה לתמוך אבל לא היה שם באמת. הוא עבר מאבקים פנימיים בין לנסות להיות שם לבין לברוח. היום אני מבינה שמבחינתו הוא עשה את הכי הרבה שהוא היה יכול".
גם עבור ורשבסקי היעדר התמיכה הזוגית גרמה לקושי אדיר. "כל פעם הייתי מגיעה לכימו ובוכה. בטיפול השלישי כבר התחלתי לבכות בקבלה. בכיתי בגללו, לא בגלל הכימו. ואז אמרתי די. ניסיתי להיפרד ממנו הרבה פעמים והוא אמר שלא, ושהוא ישתנה, אבל בסופו של דבר נפרדנו. זה היה יחסית בהתחלה של הטיפולים. הוא עוד הספיק ללוות אותי לשימור פריון. אבל הוא לא דיבר איתי ולא שאל מה שלומי אחרי שנפרדנו. ארבעה חודשים אחרי הוא ראה שאני מפרסמת פוסטים וניסה לפנות אליי ואמר שהוא גאה בי".
ברגע שוורשבסקי פרסמה את הסיפור שלה, הרבה נשים החלו לפנות אליה לקבלת תמיכה ונוצרה מסביבה קהילה מרגשת. "רציתי להראות שיש חיים תוך כדי. שאני יכולה לצאת למסיבות ושיהיה לי כיף. קיבלתי כל כך הרבה תגובות, בחורות התייעצו איתי ואמרו שנתתי להן מוטיבציה לצאת ולבלות ולחיות את החיים". קבוצת התמיכה הפרטית שלה, החברות והמשפחה, החזיקו אותה עם הראש מעל המים כל התקופה עד ההחלמה וגם אחרי. "הן פתחו לי קבוצה וכל יום התעדכנו ושלחו לי מתנות ושייקים ומסאז'ים", היא מספרת.
איך את היום?
"המחלה הזו זה סוג של כאפה. אם עד עכשיו לא הבנתי דברים מסוימים, אז אין – עכשיו את חייבת להבין. הבנתי מה אני רוצה לעשות בחיים, והבנתי שאני לא צריכה לעזור לגברים להתמודד עם הסרטן של החברה שלהם. הבנתי איזה סוג של גברים אני בוחרת, שיש לי דפוס חוזר. נפלה עליי ההבנה שאני לא צריכה לטפל יותר באף אחד, ועצרתי את המעגל". היום היא פעילה בארגון "גמאני" ומפצירה בנשים במצבה למצוא את המקום הכי מתאים עבורן לתמיכה. "בין אם זו קבוצת פייסבוק או קבוצת ריצה או מרכז טל בתל השומר, או להיתמך על ידי חברות כמוני".