בשנת 2003 בהונג קונג נדבקו אנשים בנגיף לא מוכר, שזכה עד מהרה לשם "סארס". בדיעבד, התברר שהוא הגיע לבני האדם מחיות באזורים הכפריים של סין כבר ב-2002, אך סין ניסתה להסתיר את התפשטותו. יומיים אחרי גילוי המקרים בהונג קונג, התגלה הנגיף גם בקנדה, בעיר טורונטו. הוא קטל בסין 349 אנשים, בהונג קונג 299, ובקנדה 44 אנשים והמשיך להתפשט למדינות נוספות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הנגיף עורר מיד בהלה גדולה וארגון הבריאות העולמי פרסם אזהרה גלובלית. בחמשת החודשים הבאים, הנגיף הקטלני, השייך למשפחת נגיפי הקורונה בדומה למחולל מגפת COVID-19 הנוכחית, הדביק כ-8,000 בני אדם, וקרוב לעשרה אחוזים מהם מתו. צוותים רפואיים נדבקו, בתי חולים נסגרו ואלפים הושמו בהסגר בבתיהם עד שארגון הבריאות העולמי הכריז על סיום המגפה בחודש יולי.
מדענים שהתחקו אחרי התפשטות המחלה בעולם קבעו שרופא מסין, התארח בפברואר במלון בהונג קונג והפיץ כך את הנגיף. חוקרים סבורים שהוא היה מפיץ-על, כלומר אדם שהדביק אנשים רבים.
הונג קונג הייתה אם כך הבסיס שממנו תיירים עלו על מטוסים והפיצו את הנגיף לנוסעים האחרים ולאנשים שפגשו בארצות היעד לפני שידעו שהם נדבקו. במעקב אחרי המסלול שעבר הרופא המדביק, התברר שלפני בואו להונג קונג הוא טיפל בחולים במחוז גואנגדונג בסין. החוקרים הסיקו שהנגיף הגיע לבני אדם דרך יונק קטן, שנקרא גחן דקלים אסייתי. היונק הזה נשא נגיפי סארס, שכנראה הגיעו במקור מעטלפים, נלכד ונלקח לשווקי המזון החי הצפופים של המחוז. אנשים נדבקו בנגיף מהגחן, בשווקים או במסעדות, והרופא שטיפל בהם, נדבק בעצמו ואז נסע להונג קונג.
כך מתהוות מגפות חדשות. נגיף של חיות עבר מוטציה, והשינוי היה גדול מספיק כדי לאפשר לו להדביק בני אדם, לעבור מאדם לאדם ולהתפשט בעולם. שינויים כאלה בנגיפים ובמחוללי מחלות אחרים מתרחשים לעיתים. מה שמיוחד בסיפור הסארס הוא המהירות שבה הוא התפזר בעולם והמהירות שבה נבלם. ייתכן שבעבר, לפני עידן הטיסות, רוב האירועים הדומים שבהם נגיף עבר מבעל חיים לבני אדם היו מתפשטים מאזור ההתפרצות המקורי לאט יותר. בעידן הגלובליזציה הכול הרבה יותר מהיר.
הקורונה צצה בחיינו פתאום והביאה איתה שינויים כמעט בכל היבטי חיינו: בעבודה, בלימודים, בקשרים החברתיים שלנו, בדרכי הבילוי, בצריכת התרבות וכמובן בבריאות. בתוך חודשים ספורים המחלה המידבקת הזאת, שנקראת COVID-19, התפשטה בכל רחבי העולם.
היסטוריה של מגפות
מגפה עולמית, או פנדמיה, אינה תופעה חדשה. כבר בימי קדם היו מגפות שהתפשטו על פני אזורים גיאוגרפיים נרחבים, גרמו סבל וקטלו מאות מיליוני בני אדם. בעבר לאנשים לא היה מושג מה הגורם למגפות, ועד לתגליותיהם של רוברט קוך ולואי פסטר, שזיהו לראשונה מיקרואורגניזמים שמחוללים מחלות, ייחסו אותן לגורמים מיסטיים כגון רוחות רעות, רעלים, דם רע, עונש אלוהי ועוד. המדע והמחקר תרמו רבות להבנת הסיבות לפריצת מגפות וביססו דרכים לטפל בהן.
אף על פי שהתפרצויות ומגפות מתרחשות פתאום, הן לא צצות יש מאין. בכל המחלות המידבקות במהלך ההיסטוריה, כולל המגפות הקטלניות ביותר, אפשר לזהות את מחולל המחלה ואת התנאים שאפשרו את התפשטותה. צירוף אומלל של הופעת מחולל מחלה חדש, או כזה שנעדר מהאוכלוסייה שנים רבות מספיק כדי שלא ייוותר זיכרון חיסוני שלו, בנוסף לתנאים אקולוגיים, סביבתיים ודמוגרפיים נוחים עבורו, עלול להוביל לפנדמיה.
מחלות מידבקות נגרמות על ידי חיידקים, נגיפים, פטריות או טפילים אחרים. כל גורם מחלה כזה, שנקרא גם פתוגן, נמצא בתוך מאגר – בית גידול שבו הוא חי ומתרבה, למשל הגוף האנושי, בעלי חיים אחרים או המים, הקרקע והאוויר. פעמים רבות הוא נמצא במאגר בצורה מתונה במשך שנים רבות בלי שתתרחש התפרצות, והמחלה נשארת בתוך אוכלוסייה מקומית ברמה נמוכה קבועה.
התנאים להתפרצות מגפה
מגפה עלולה לפרוץ כשחלה הפרעה במאגר, שיכולה לנבוע משינויים בבתי גידול עקב תופעות טבע כמו שיטפונות ובצורות או עקב מעשי האדם, או אם מחולל המחלה עצמו משתנה עקב מוטציה – וקיים שינוי בקוד הגנטי שלו. פנדמיה לא תפרוץ אלא אם כן מתקיימים שלושה תנאים: מחולל המחלה צריך להיות מסוגל להדביק תאים אנושיים ולגרום מחלה, עליו לעבור בקלות מאדם לאדם, ועליו לפעול באוכלוסייה שרובה הגדול לא נחשף אליו בעבר ולכן גם אינו חסין לו.
בתחילת המאה ה-20, היה נדמה שהמאבק נגד מחלות מידבקות הוכרע בניצחון הרפואה, בזכות השימוש בחומרי חיטוי ושיפור ניכר ברמת התברואה וההיגיינה שבלם התפשטות של מחלות מידבקות רבות. אבל אז, בשנת 1918, פרצה מגפת השפעת הספרדית שהרגה מיליונים בכל רחבי העולם. מגפות מקומיות נוספות שפרצו מפעם לפעם הראו שלמרות מגמת הירידה הפוטנציאל למגפה עולמית שריר וקיים.
האיום העיקרי להתפרצות של מגפה נשקף כיום מנגיפים – גופים ביולוגיים שמורכבים מקוד גנטי קצר (DNA או RNA) בתוך מעטפת. לאחר שנגיף מחולל מחלה חודר לתא מהסוג המתאים הוא מורה למנגנוני התא לייצר עוד ועוד עותקים של הנגיף, שבהמשך יוצאים בהמוניהם להדביק תאים אחרים. נגיפים זקוקים לפיכך לתאים של יצורים אחרים כדי להתרבות, וחלקם יכולים לעבור בין כמה מינים של בעלי חיים – למשל בני אדם ועופות.
במהלך שכפול הנגיף בתא המאכסן יכולים לחול שינויים בחומר התורשה הנגיפי שמכתיב את יצירת הנגיפים, למשל עקב טעות בהעתקה. כתוצאה מכך, יגיח נגיף שונה מעט, ולפעמים השינוי יהיה משמעותי מספיק כדי שמערכת החיסון של אנשים שנדבקו בו בעבר לא תדע לזהות אותו יותר. זאת למשל הסיבה לכך שכל שנה אנו צריכים להתחסן מחדש לשפעת, שכן בינתיים צצו גרסאות חדשות של הנגיף.
הסיכון בצפיפות והקרבה לבעלי חיים
עם זאת, רוב המגפות המתפרצות הן מחלות שהגיעו אלינו מחיות, אחרי שמחולל מחלה שמדביק חיה מסוימת עבר שינוי שאִפשר לו לעבור את מחסום המינים ולהדביק גם בני אדם. אם אדם נדבק בנגיף כזה, נוצרת מחלה חדשה, שקרויה מחלה זואונוטית. לפעמים המחלה נעצרת בשלב הזה. אבל אם הנגיף מצליח לעבור גם מאדם לאדם, נוצרת סכנה ממשית למגפה.
בין בעלי החיים בטבע, העטלפים הם מאגר למגוון גדול במיוחד של נגיפים, ביניהם נגיפים ממשפחת הקורונה. רובם אינם גורמים נזק לבני אדם ולחיות המבויתות שבאות איתנו במגע קרוב, אבל מדי פעם גרסאות חדשות שלהם מסוגלות לחצות את מחסום המינים ולהדביק בני אדם.
הסיכון להתפרצות גובר במקומות שבהם בני אדם נמצאים במגע קרוב עם חיות שחיות בצפיפות, כגון לולים, דירי חזירים ועוד, או בשווקים שבהם נמכר בשרן של חיות בר, שעלול להיות נגוע במחוללי מחלה. התהליך הזה, שבו גורמי זיהום עוברים מחיות לבני אדם או מתפשטים מקהילות אנושיות מבודדות לאוכלוסיות חדשות, מכונה "תנועה מיקרוביאלית". ככל שגוברת האינטראקציה בין מינים שונים של חיות, ובינן לבין האדם, כך גדלה הסבירות למעבר של מחוללי מחלות ממין ביולוגי אחד לאחר ולהתפרצות של מחלה חדשה.
תנאים כאלה קיימים במיוחד בשווקי המזון החי בארצות מזרח אסיה, שמציעים שפע רב של מוצרי מזון ויצורים חיים, כולל בעלי חיים אקזוטיים שניצודו באופן לא חוקי, למאכל או לרקיחת תרופות מסורתיות.
הבשר נערם בהם לא פעם בצפיפות רבה וללא שמירה על היגיינה בסיסית. בתנאים כאלה עלול להתרחש אפקט הגברה, שמעלה את הסיכון להעברת נגיפים. זה כנראה מה שקרה באחד השווקים של העיר ווהאן בסין, לאחר שנגיף חדש, שנקרא כעת SARS-CoV-2, עבר מחיה כלשהי לבני אדם, ולאחר מכן מאדם לאדם וחולל את מגפת COVID-19.
האדם המודרני והגלובליזציה
התנאים להתפרצות של מחלות זואונוטיות הופכים נוחים במיוחד במקומות שבהם הפעילות האנושית הורסת בתי גידול של חיות בר, למשל עקב בירוא יערות לצרכים חקלאיים. במצבים האלה, חיות בר שאיבדו את מקורות המזון הרגילים שלהן פולשות למקומות יישוב אנושיים בחיפוש אחרי מזון, ובמקביל האדם פולש אל בתי הגידול של החיות. שני סוגי הפלישות מגדילים את המגע של בני האדם עם חיות בר ועם הנגיפים שהן נושאות בגופם, ולעיתים נגיף כזה יכול לעבור לבני אדם ולחולל מחלה.
כשמגיח מחולל מחלה חדש הוא יגרום לא פעם לתחלואה מקומית בכפר בודד או בכמה יישובים סמוכים ותו לא. כדי שתתפתח פנדמיה צריכים להצטבר יחד כמה תנאים שמסייעים להפצת המחלה.
אחד הבולטים מביניהם בימינו הוא הגלובליזציה. הכלכלה הגלובלית, אמצעי התחבורה המהירים והזולים המגיעים לכל מקום מיושב בכדור הארץ, והתפתחות התיירות העולמית מקלים מאוד על התפשטות מגפות. מטוסים מהירים מביאים אנשים בתוך שעות ספורות לצד השני של העולם – זמן קצר בהרבה מתקופת הדגירה של המחלות שבהן הם חלו במדינת המוצא, דבר שלא מאפשר לבודד אותם לפני הגיעם ליעדם. כך יכולים נגיפים להתפשט רחוק ומהר. רבבות טיסות תדלקו את הפצת נגיף הקורונה ברחבי העולם בתוך זמן קצר.
תופעה גלובלית נוספת היא העיור. האוכלוסייה האנושית הגדלה מתרכזת יותר ויותר בערים צפופות. עצם הימצאותם של המוני אנשים באותה סביבה מגבירה את המגע בין אנשים ולכן גם את יכולת ההפצה של נגיפים ומחוללי מחלות אחרים. אם לא די בזה, בערים רבות, בעיקר בארצות מתפתחות, חסרה תשתית מתאימה ומערכת ביוב ראויה. כך נוצרת סביבה צפופה ולא היגיינית שבה מחלות מידבקות משגשגות. המצב מחמיר אף יותר אם אין במדינה מערכות בריאות מפותחות שיכולות להתמודד עם האיומים האלה.
הפרעות במערכות אקולוגיות, כגון שיטפונות, רעידות אדמה, כרייה והתפשטות החקלאות האנושית, עלולות להביא בני אדם במגע עם מחוללי מחלות לא מוכרים ולהביא לפריצת מגפה חדשה. מגפות הסארס, האבולה וכעת COVID-19, זלגו כולן לבני האדם מבתי גידול טבעיים של חיות בר. מדענים מצביעים על בירוא יערות כאחד הגורמים המרכזיים לזליגת מחוללי מחלות מבתי הגידול הטבעיים שלהם אל אוכלוסיות אנושיות. חלק גדול מהפתוגנים זלגו מחיות לבני אדם עקב פלישת האדם לתוך יערות טרופיים.
עוני ומדינות עולם שלישי
גם שינויי אקלים ממלאים תפקיד בהפצת מגפות, במיוחד כאלה שמופצות על ידי חרקים ובעלי חיים נוספים. בקולורדו ובניו מקסיקו, לדוגמה, נמצאה בשנת 1993 עלייה גדולה בתחלואה בנגיף ההנטה (hentavirus) שעלולה לגרום לקדחת דימומית או מחלה נשימתית קשה. נראה כי ההתפרצות נבעה מתופעת האקלים הקרויה אל-ניניו, שהתבטאה בגשמים עזים ובעקבותיהם שפע רב במיוחד של צמחייה. בתנאים האלה אוכלוסיית המכרסמים המפיצים את הנגיף לבני האדם התרבתה, ואיתם התפשטה המחלה. במקומות אחרים, שינויי האקלים מרחיבים את אזורי המחיה של יתושים נושאי מחלות, ואיתם מגיעות מלריה, זיקה ומחלות נוספות לאזורים שלא נחשפו להן בעבר.
לבסוף, עוני והיעדר תשתיות מפותחות של שירותי בריאות הציבור מקשים על מדינות מתפתחות להתמודד בהצלחה עם התפרצויות מקומיות ולעצור אותן לפני שיהפכו למגפות. לא פעם ההתפרצויות במדינות כאלה קשורות גם לאסונות טבע, או לגורמים פוליטיים כמו סכסוכי גבולות, מלחמות וחיים במחנות פליטים צפופים וחסרי היגיינה בסיסית.
מדענים רבים לא הופתעו כלל מההתפרצות של מגפת הקורונה, שכן הם צפו כבר זמן רב את בואה של מגפה עולמית חדשה. למעשה, הפוטנציאל לכך שהתפרצות מקומית תתפשט בעולם רק הולך וגובר. הגלובליזציה הגוברת מקלה על נגיף לחצות בין יבשות בתוך שעות ספורות.
ד"ר דבורה כהן, מכון דוידסון לחינוך מדעי.