הפעם הראשונה
אמל איוב, אחות במתחם הטיפול התת-קרקעי בחולי קורונה בבית החולים רמב"ם, עובדת במתחם מזה ארבעה חודשים: "אני זוכרת את ההתחלה שלי, הכניסה הראשונה שלי. היה לי קשה כי נחנקתי, לא החזקתי מעמד שעה. אנחנו ניגשים לחולים עם כל המיגון, הם מקבלים את הדיבור שלנו כמו שמקבלים שיחת טלפון. הם לא רואים הבעות פנים, לא רואים את החיוך שלנו, הם לא כל כך רואים את העיניים שלנו.
שנה של קורונה בישראל: פרויקט מיוחד
"אני לא יכולה להעביר לחולה את הרגשות שלי – אם אני בוכה, מתרגשת או מחייכת אפילו. היה קשה לראות מטופלים שנכנסים אלייך למחלקה על הרגליים ויוצאים מהמחלקה בארון סגור. במשך חודשיים אני כמעט עטפתי 11 גופות אז היו לי רגעים שהייתי הולכת הביתה בוכה".
הפרידה שלעולם לא אשכח
ד"ר ריי ביטון, מתמחה בפנימית ורופאה במחלקת קורונה בבית החולים אסותא אשדוד מתחילת המשבר: "זה מוות מאוד-מאוד לא צפוי, מאוד. זה קורה תוך שניות ואת רואה את זה ממש מול העיניים שלך. אלה אנשים שמדברים איתך רגע ורגע אחר כך הם אינם. זו סיטואציה שהיא בלתי נתפסת. זכור לי מטופל מבוגר אחד, בן 89 עם מבטא מרוקאי חזק מאוד שהזכיר לי את המבטא של סבא שלי. במהלך כל החגים הוא לא יצא לשום מקום ולא זז מהבית, ובפעם היחידה שהוא הצליח להוציא את עצמו לתפילת נעילה ביום כיפור, ככל הנראה זה היה הזמן שבו הוא נדבק.
"הוא נורא נורא כעס על המצב הזה, על זה שהוא כל כך נשמר ובכל זאת נדבק. ראיתי איך לאט לאט התסכול הזה הופך לכאב ולעצב גדול על זה שהוא הבין בעצם כנראה מוקדם ממני שהוא לא ייצא מהמחלקה. בסוף השיחה הוא קרא לי 'בינתי' ואומר לי: 'אני מקווה לראות אותך מחר'. באמת קיוויתי לראות אותו וממש חיכיתי לפגישה הזאת ביום למחרת. לצערי כשהגעתי הוא כבר לא היה. זה שובר לב, אני חושבת שייקח לי המון זמן להתאושש רגשית ונפשית".
שנה של קורונה בישראל: פרויקט מיוחד
אמל איוב: "סבא של חברה שלי היה מאושפז במחלקה. הוא הידרדר לאט לאט עד שהוא נפטר בסוף. אני מתרגשת מכל חולה אבל כשאדם שקרוב אלייך וגם קרוב למשפחה נפטר אז את מרגישה את זה חזק יותר. היה לי גם קשה לשתף אותה בזה".
למה אני פה?
אמל איוב: "הגעתי למצבים שאני לא רוצה להמשיך, אבל כשאני חושבת עם עצמי אני אומרת שאני חייבת להיות איתם ולתת למענם. בסוף זו העבודה שלי ואני בחרתי במקצוע הזה – לעזור לאנשים, לתת להם את החוזק הזה, לתמוך בהם וגם לטפל בהם עד סוף הדרך".
ד"ר ריי ביטון: "צריך להבין שאם בזמן רגיל זה משהו שאנחנו מתורגלים בו, בזמן הקורונה זה הופך להיות באמת בלתי נסבל. אנחנו מדברים על 6-5 תורנויות בחודש במיגון מלא. החום שאת מרגישה כשאת לובשת את המיגון. בזמן הזה את צריכה לקבל החלטות הרות גורל, גם אם זה בשעה ה-23 או ה-24 שלך לתורנות, עם חולים שהם חולים מאוד-מאוד קשים ומורכבים.
"אני יכולה להגיד שגם אני בסוף כל תורנות כזאת תמיד חוזרת הביתה ותמיד שואלת את עצמי – האם עשיתי משהו לא נכון ובמי לא יכולתי לטפל טוב יותר? אולי לא היית מספיק טובה, אולי לא נתת טיפול מספיק טוב, אולי לא היית מספיק נעימה וחומלת ולא הסברת מספיק פנים או לא דיברת מספיק עם המשפחה הדואגת של המטופל הזה, שהוא כל עולמה. הסיטואציה הזאת היא סיטואציה בלתי נסבלת, גם ביום-יום".