היום הראשון שלי במחלקת הקורונה. מבקשים הפעם רופאים ותיקים יותר, כאלה שיודעים להתמודד עם חולים מורכבים, שיש להם ניסיון עם מונשמים. אני מתנדבת לסבב הנוכחי ומבינה שהמצב במחלקה קשה. אחרי קורס מזורז בהתמגנות, אני נכנסת לראשונה פנימה. המחלקה נראית כמו סצנה מתוך סרט אימה, דמויות בכחול שאי אפשר לראות את עיניהן מסתובבות בדממה, לא מזהים אף אחד.
במחלקה יש רק שני סוגי רעשים, מכשירי החמצן שעובדים בעוצמה מלאה והמוניטורים המצפצפים מהחדרים. בחדרים שוכבים החולים בדממה, נאבקים על כל נשימה, רובם שוכבים על הבטן לחמצון מרבי. אני חושבת פעמיים לפני כל בדיקה, אפילו להושיב אותם כדי להאזין לריאות הופכת להיות פרוצדורה מסוכנת. לפעמים אני רק עומדת ומסתכלת, מנסה לזהות את דפוסי הנשימה המסוכנת, זו שברור לי מה מגיע בסופה.
המחלקה מרושתת במצלמות, וקריאות כריזה מגיעות מהחדרים, מריצות את אנשי הצוות בכל רגע מחדר לחדר בגלל עוד חולה עם ירידה ברמת החמצן בדם. בתוך החדרים של החולים הצעירים הטלפונים לא מפסיקים לצלצל. "אהובי על הקו, רועי שלי...", לרגע זה נותן הצצה לחיים שמאחורי מכונת ההנשמה והמוניטור. האהובים שמחכים להם בבית צמאים לכל פיסת מידע, אבל הם תשושים מדי בכדי לענות לטלפון, נאבקים על כל נשימה.
אחרי ארבע שעות יצאתי החוצה רטובה מכף רגל ועד ראש, גרון ניחר וסחרחורת מחוסר חמצן ממושך. אני מורידה את המסכה ולוקחת נשימה עמוקה של אוויר קר וצלול. מה שכל חולה במחלקה חולם לעשות, פעולה כל כך פשוטה, פשוט להצליח לנשום.
אתמול פגשתי את נ', גבר בן 70 עם עיניים ירוקות וחיוך ממזרי. התורן מוסר לי שהוא משתפר ואפילו הצליחו קצת להנמיך לו את ריכוז החמצן. הוא חיוני ומחייך, ואני מבטיחה לחזור לראות אם אפשר להשאיר אותו באותו ריכוז עוד שעה. פתאום בכריזה מבקשים להיכנס לחדר 5. הוא יושב שם, מזיע, חיוור ומתנשם. אני מעלה את ריכוז החמצן ומוסיפה לו מסיכה נוספת, הסטורציה עולה ל-90, ושנינו נרגעים. "הלחצתי אותך?", הוא שואל בחיוך עייף. "אתה תצטרך יותר מזה כדי להלחיץ אותי", אני עונה לו.
אני תורנית הלילה ובגלל חוסר היציבות המטורף של החולים אני לא מפסיקה להסתובב במחלקה, לראות שכולם מחוברים לחמצן, שאף אחד לא הוריד מסכה, אפילו לא לשנייה.
6 בבוקר, סיימתי 23 שעות תורנות. באה להגיד שלום, לראות שהכול בסדר, אבל נ' לא נראה טוב. הוא שוכב על הבטן עם סטורציות שלא עולות על 88. שנינו יודעים בדיוק מה זה אומר, הוא אומר לי שהוא ידע שהוא לא יצא מפה ומבקש שלא אלך ושאשאר לידו. אני מתיישבת ומניחה לו יד על הגב, מלטפת וממלמלת שאני כאן איתו.
פתאום נוחתת עליי ההבנה שזה הזמן לדבר עם המשפחה. הוא בקושי מצליח להשלים משפט בין ההתנשמויות הקשות שלו. אני מתקשרת לאשתו, היא מבקשת ממנו להגיד לה כל מה שהוא רצה ולא אמר. הוא נשבר, אומר לה שקשה לו ושהוא עייף. היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו והדמעות לא מפסיקות ליפול על המשקף מלא האדים והזיעה.
אני חייבת ללכת הביתה ומשביעה אותו שניפגש מחר, שיירגע ושינסה לנשום כמה שיותר עמוק. אני לוקחת אותו איתי הביתה במחשבות, לשינה הטרופה. אחרי כמה שעות הודיעו לי שהוא הונשם, למחרת בבוקר הוא כבר לא היה במיטה.
זה היום השלישי שלי במחלקה, והערב אמשיך את יום העבודה שלי לתורנות של 26 שעות בפעם הראשונה. את רוטינת הבוקר אני כבר מכירה - ביקור מסודר, חולים קשים, פרוצדורות ייעוצים, בדיקות וסיכום לקראת הצוהריים. בשעה 15:00 אני מתכוננת לתורנות. המחלקה מתרוקנת מבכירים ומתמחים ואני נשארת לבד, רופאה אחת על 36 חולים.
את התורנות אני מתחילה בקבלה של אישה צעירה בת 43. היא מורה במקצועה וכנראה נדבקה מאחד התלמידים. כבר שלושה ימים שהיא מנסה להישאר בבית, אבל הבוקר התעלפה כשניסתה ללכת בעצמה למקלחת. היא נפלה ונחבלה בראשה, איבדה הכרה למספר שניות והקיאה. היא נחשבת במצב קל, מצליחה לשמור על סטורציה תקינה. היא חיוורת מאוד, בקושי מצליחה לדבר, ומבקשת שאבוא לדבר איתה יותר מאוחר כשתתאושש מעט.
אני יוצאת מהחדר בדיוק כשפ' נכנס למחלקה, קשיש מקסים בן 85 שכבר ארבעה חודשים לא יוצא מהבית, חוץ מביום הכיפורים, שבו היה חייב ללכת לבית הכנסת אבל היה עם כפפות ומסכה. אני ניגשת לתשאל ולבדוק אותו אבל הוא כועס וצועק. איך הוא הגיע לפה? למה לא נותנים לו לחזור הביתה? ואיך הילדים שלו השאירו אותו כאן לבד?
הוא נאבק על כל נשימה, נושם 40 נשימות לדקה וכשאני מחברת אותו לסטורציה היא עומדת על 74%. אני מבינה שצריך לפעול במהירות וקוראת מיד לאחות שלצדי, מבקשת ממנה לחבר אותו להנשמה לא פולשנית ולקחת מהר מדדים. בינתיים מחברת לו מסכת חמצן ומסתכלת באימה על הסטורציה שלא עולה. עוברות כמה דקות והמכשיר מגיע. אני מבקשת לחבר אותו ויוצאת להביא ציוד ללקיחת בדיקות דם והרכבת עירוי.
מכשיר הסטורציה צורח, רמת החמצן בדם לא עולה. כשאני חוזרת לחדר אני רואה שהוא עוד לא מחובר והאחות נאבקת בניסיון לכוון את המכשיר. היא מסתכלת עליי בעניים דומעות וצועקת "אני אחות פגיה, אין לי מושג איך מחברים את זה. תעזרי לי". אני מתעשתת מהר ואנחנו מחברות אותו יחד למכשיר, הסטורציה מתחילה לעלות והצבע חוזר לפנים שלו ושלי. בפעם הבאה שניפגש הוא כבר יקרא לי "בינתי" ויחייך. כמה סיפוק יש בעבודה הזו, ככה בקיצוניות, לצד הייאוש והקושי.
באותה תורנות לא הצלחתי לעצום עין אפילו לדקה. 26 שעות של תורנות ברצף והאדרנלין הוא הדבר היחיד שממשיך להחזיק אותי דרוכה, מבועתת מהאפשרות שמישהו מהם יקרוס ואהיה עייפה או לא מספיק מרוכזת בטיפול או במינון. החולים לא מפסיקים לזרום והם הולכים ונהיים קשים ומורכבים יותר. סיימתי את הלילה בלי לחתום על שום תעודת פטירה, אני מרגישה הקלה משמעותית והעייפות נוחתת עליי בבת אחת. בדיעבד זו תהיה התורנות האחרונה שלא אסיים עם שלוש תעודות פטירה חתומות לפחות.
קוראים לו י', הוא בן 50 ואבא לשלושה ילדים גדולים.
הוא נדבק בעבודה כמחסנאי וכל החברים שלו חולים. הוא הגיע למחלקה אחרי כמה ימים של חום וקוצר נשימה בבית. כשמצבו החמיר הוא פנה למיון. הוא יושב בכורסה, מחובר לשני מקורות חמצן במינון מקסימלי ורמת החמצן בדם שלו לא עולה על 89%.
אני פוגשת אותו בבוקר, רואה את הנשימה הנוראית הזו כבר מהכניסה לחדר. הוא מודאג ומספר לי שהוא מנסה לשכב על הבטן (זה אמור לשפר סטורציה), אבל המצב לא משתפר. הוא מזיע, לחוץ. אני מנסה להסיח את דעתו, ואנחנו מדברים על האישה והילדים. הוא מראה לי תמונות.
בזמן הזה הסטורציה עולה ל-91%, והוא נרגע. אני שואלת אותו איזו מוזיקה הוא אוהב והוא מספר לי שהוא אוהב מוזיקה הודית. חשבתי שיהיה לו נעים לשמוע את המוזיקה אז הורדתי את "ספוטיפיי" לטלפון שלו והמוזיקה ישר מילאה את החדר. הוא כמובן חייך.
למוחרת אנחנו נפגשים שוב. "הנה הד"ר שלי", הוא קורא, ואני מספרת לו על הטיול שעשיתי בהודו עם הבנות שלי. הוא מבטיח שייסע לשם עם הילדים כשיחלים, שוב הסטורציה נמוכה והוא מתלונן שהפה שלו יבש. אני נזכרת שראיתי פחיות קולה במקרר. כשחזרתי עם הפחית הקרה הוא הצליח להוריד לרגע את מסכת החמצן והתענג על השלוק, שעלה לו ב-5% סטורציה.
הוא נראה ממש מפוחד, מספר לי שכולם בבית מודאגים נורא. אני מבטיחה שאתקשר לאשתו לנסות להרגיע, מרגישה כבר בבטן שזה לא הולך לכיוון טוב. בבוקר אני נכנסת עם חיוך למחלקה. הבאתי לו תמונה שצילמתי של הטאג' מאהל, הוא כבר לא היה בחדר. העבירו אותו בלילה לבית חולים אחר וחיברו אותו ל-ECMO.
אנחנו עוברים על החולים החדשים שהתקבלו בלילה, התורנית נראית מותשת. היא מספרת על לילה של קבלה בלתי פוסקת של מטופלים. ב-2 בלילה הגיע למחלקה גבר בן 60 במצב קשה, שהתקשה מאוד לנשום ולא הצליח לדבר. היא נלחמה במשך דקות ארוכות בהבנה שהוא יזדקק להנשמה. בראשה הדהד המשפט שנאמר אתמול בישיבת הצוות: "הניסיון מלמד שלא הצלחנו להציל אף חולה מעל גיל 60 שהזדקק להנשמה, כולם מתו במוקדם או במאוחר". היא לא רצתה שהוא ייכנס לסטטיסטיקה, אבל מהר מאוד הבינה שזה קרב אבוד - ונאלצה להנשים אותו. היא מבקשת ממני בעיניים עייפות לדבר עם הבת שלו, כי היא עוד לא הספיקה לעדכן אותה.
אחרי ההעברה אני מתמגנת ונכנסת. לא מתרגלים לחום ולמחנק. אני מברכת את א' בבוקר טוב, הוא בן 22, כדורגלן. א' הגיע עם קוצר נשימה וחום שלא פוסק כבר שבעה ימים. במחלקה הוא נזקק למכשיר חמצן במינון גבוה והשלים את כל הטיפול התרופתי הניסיוני לחולי קורונה. מצבו לא משתפר, והוא מאוד מתוסכל ובודד.
הוא מודיע לי שהיום הוא משתחרר גם אם יצטרך לשבור את דלתות המחלקה. אני יושבת, מסבירה, משכנעת, אבל כלום לא עוזר. הוא נעול ומרוחק, מתעקש שהוא מרגיש טוב ושאני סתם לא מוכנה לשחרר אותו. אומר שהוא יביא חמצן הביתה, שההורים יטפלו בו, ושהוא בכלל כדורגלן ולא איש חולה מאוד.
הקורונה לימדה אותי להיות יצירתית, אז אני עושה איתו עסקה: ננתק אותו מחמצן ונצא לטיול עד לסוף המחלקה ובחזרה. אם כשיחזור הסטורציה שלו תהיה נמוכה משלי, הוא נשאר. העיניים שלו נדלקות בתקווה. "יאללה תני לי יד", הולכים. הוא קם בגבורה מהמיטה, מחייך ומוריד את מסכת החמצן ואנחנו יוצאים לדרך. הוא מנסה לשמור על פאסון אבל אני כבר רואה את הסימנים. הוא מתחיל להתנשם, אגלי הזיעה מבצבצים על המצח, הכיחלון מתחיל להכתים את השפתיים המחייכות. אבל הוא לא מוותר, נחוש להוכיח לי שהוא בריא והולך הביתה.
אנחנו מצליחים לחזור למיטה, הוא מבקש קודם לראות את הסטורציה שלי, אני מחברת לאצבע ומראה לו - 98%. הוא נראה ממש לא טוב ואני כבר מנחשת את המספר על הצג, ולכן מחברת לו את המכשיר. הצג מאדים ומצפצף בטירוף - 68%!! כדורגלן בריא בן 22 אחרי הליכה של 15 מטרים.
הוא נשבר, מתחבר לחמצן, מנסה להירגע, אבל העיניים שלו דומעות: "תביני, אני פשוט כל כך מתגעגע". אני מחזיקה לו את היד חזק ומבטיחה שיהיה בסדר, למרות שאסור לי וכנראה שאני משקרת, הלב שלי נשבר והעיניים מתלחלחות. "נתראה מחר", אני אומרת לו, "תהיה כאן באותה שעה, הולכים לטייל".
אחרי שלוש שעות במיגון מלא, ואחרי שסיימתי להסביר למ' בן ה-60 שהוא לא יכול לקום לשירותים כי הוא זקוק למינונים מקסימליים של חמצן מהקיר לצד המיטה - הצלחתי סוף סוף לצאת להפסקה.
אני מתיישבת מול המצלמות, מעבירה מבט מהיר על החדרים והמוניטורים מעליהם. פתאום אני רואה את מ', כמו בהילוך איטי, מוריד את מסעד המיטה ומניח את רגליו על הרצפה. ברגע אחד ברור לי מה הוא רוצה לעשות. אני קוראת מהר לאחות שתודיע לו לא להוריד את המסיכה ורצה חזרה לחדר המיגון. בחצי אוזן אני שומעת את הקריאות תוך כדי שאני מנסה להתלבש במיגון בחזרה בשיא המהירות.
הזיעה מטפטפת לי על העיניים ואני בקושי מצליחה לשים את הכפפות, זה נראה לי כמו נצח. אני רצה פנימה ופורצת לחדר, רואה את הרגליים שלו על הרצפה ושתי אחיות רוכנות מעליו בחדר השירותים. הוא כחול, נושם בקושי. אנחנו מצליחות להעלות אותו על המיטה אך הוא מאבד נשימה.
אנחנו מתחילות בנוהל החייאה. מחברות למוניטור, פותחות וריד, מנשימות באמבו ועושות עיסויים. אני משחזרת את השיחה שוב ושוב בראש, שואלת את עצמי אם יכולתי להיות יותר ברורה בהוראה שלי לא לקום לשירותים.
המטרונום מתקתק, העיסויים מדויקים והדקות חולפות. אני כבר מבינה שזה הסוף אבל לא מצליחה להביא את עצמי לעצור. במה הוא חטא? שרצה להרגיש בן אדם אחרי שבוע ברצף במיטה?
אחרי 40 דקות של החייאה אנחנו קובעים את מותו, יש לו חמישה ילדים שאצטרך להסתכל להם בעיניים. אני יוצאת לחתום על תעודת הפטירה וכשמגיעה לסעיף של סיבת הפטירה, תוהה אם זה לגיטימי לכתוב "מת כי רצה להרגיש בן אדם".
לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il
עיצוב גרפי: דנה אסא