"אנחנו כחברה סובלים יותר מהיסטריה סביב הקורונה, מאשר מהקורונה עצמה. אם היינו פחות לחוצים, לא שמים תוויות על ציבורים מסוימים, ולא מערבים פוליטיקאים בתהליכי קבלת החלטות אלא נותנים את המושכות לאנשי המקצוע - היום היינו נראים הרבה יותר טוב". מאחורי המילים האלו עומד פרופסור מוטי רביד, ראש המרכז הרפואי "מעייני הישועה" בבני ברק בריאיון ל-N12. רביד הוא ניצול שואה שנלחם היום בנגיף הקורונה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
רביד בן ה-83, ששרד את המלחמה וראה לא מעט מראות לאורך בחייו, מתייחס למצבם של הקשה של ניצולי השואה והקשישים שמתמודדים היום עם התפשטות הנגיף. "מה שאנחנו רואים היום זה המשך ישיר של ההזנחה רבת שנים שהזניחה המדינה את אלה ששרדו את זוועת השואה והקימו את המדינה. היית מצפה מהמדינה שברגע שזיהו התפרצות של חולי קורונה בבית אבות שהמדינה תפעל, אבל זה לא קרה".
"הזנחה של בתי האבות במשבר הנוכחי לא הייתה מכוונת", הוסיף רביד. "זאת עוד אחת מהתופעות השוררות בתהליכי קבלת ההחלטות בהתמודדות עם הקורונה, והבעיה היא לא חוסר ידע של מקבלי ההחלטות, אלא חוסר ארגון, יודעים שברגע שיש לך מקום סגור ובתוכו ישנם אנשים שמצויים באוכלוסיית הסיכון זו פצצה מתקתקת".
"באיזשהו מקום היית מצפה שברגע שזיהו חולים ראשונים שחלו בקורונה בבית אבות, המדינה תתלבש על הדבר הזה ופותרים את הבעיה וזה לא נעשה עד היום - למרות הלחץ הציבורי והעיתונות, זה עדיין לא טופל. זה גם סמלי ליחס לאוכלוסיית הקשישים".
"נכון, זאת מגפה ויש הרבה חולים קשים, אבל צריך לקחת בפרופורציה. אני מסרב להתייחס לקורונה כאל אפוקליפסה". אמר רביד. "אחד ממבחני האיכות של חברה אנושית הוא מידת הדאגה שלה לחלש. למדינת ישראל יש מחויבות, גם סמלית וגם מעשית לדאוג לאנשים שעלו ארצה אחרי ששרדו את זוועות השואה, לחמו במלחמת ישראל והקימו את הארץ".
"לאורך כל הדרך מדינת ישראל לא טיפלה בהם, הזניחה אותה, עשתה הרבה דברים לגזור קופונים מכל מה שהגיע להם מגרמניה, בכל הזדמנות פעלו לצמצם את זכויותיהם, חלק מהם ששרדו ועדיין בין החיים, חיים היום על הקצה - מה שאנחנו רואים היום זה המשך של אותו יחס. בתי האבות זה לא מעניין כי גם ככה האנשים ששם הולכים למות, אז מה זה משנה. זה בסוף סדר קדימויות, זקן בתרבות הישראלית הפכה למילת גנאי".
על הטיפול בחולי הקורונה בבתי החולים הוסיף: "יש מגפה שהתפשטה בעולם, ואני כרופא מחויב לעשות מה שאני יכול כדי לרפא אנשים. מבחינתי הקורונה היא לא אויב, ואני לא במלחמה. ברגע שחלו באוכלוסייה שאני משרת בקורונה הקמתי מחלקת "כתר" גדולה כדי להעניק טיפול לחולים". מתוקף גילו, וכמי שנמצא בקבוצת הסיכון הכי גדולה להידבק, רביד איננו מטפל באופן אישי בחולי הקורונה. "אני מכווין את הרופאים שלי, מדריך מובילי דעת קהל בציבור המטופלים שלנו, עובר על פרוטוקולים, עושה מה שאני יכול כמנהל בית חולים - כדי שהטיפול אצלי יהיה הכי טוב".
"זוכר את קולות הזוועה של גרירת משפחות מבתיהם, את האקציות והיריות"
סיפור הישרדותו של רביד בימי המלחמה גם היום בלתי נתפס. "נולדתי בביאלסטוק, וכשהייתי בן שלוש פלשו הנאצים לפולין", סיפר. עם התקרבות הגרמנים לעירם, נמלטו רביד ובני משפחתו לעיר לבוב שבדרום המדינה והשתכנו ברובע היהודי שלימים הפך לגטו. עד היום הוא זוכר את קולות הזוועה עם כניסת הנאצים לגטו.
"ראיתי את הילדים שנזרקים אל המשאיות של הנאצים, שמעתי את היריות, זוכר את הקלות של גרירת המשפחות השלמות מבתיהם אל פינת הרחובות. זוכר את האקציות, זוכר את היריות ואת קולות רעש הרקע שנשמעו ממגפי הנאצים".
אחד מהאירועים שרביד לא ישכח כל ימי חייו, היה המחבוא של בני המשפחה מתחת לטנק גרמני. "לאחר שברחנו מהגטו לא ידענו שנכנסו לתוך שטח אימונים של הצבא הגרמני, אולם מהר מאוד הגרמנים עלו על עקבותינו. פתאום זיהינו מגפיים שמקיפות את הטנק, ואז מישהו צעק 'ראוסססס'", סיפר.
"יצאנו החוצה מתחת לטנק, עמדנו שלושתנו כשמסבבנו קבוצה של חיילים גרמנים שלא יודעים מה לעשות אתנו". לאחר שנעצרו, התקבלה החלטה בקרב הנאצים להשיב את בני המשפחה לגטו בלבוב. "החיילים הגרמנים הכו אותנו נמרצות והבנו שהסוף הקרב".
רביד סיפר שבדרך לכיכר הגטו, כל אחד מבני המשפחה ניסה להציל את עצמו. "אבא ברח מהמקום ואני נותרתי עם אמא". רביד תיאר כיצד הועלו לרכבת חשמלית שעשתה את הדרך למחנה העבודה ינובסקה, אז קרה הבלתי ייאמן; "בזמן הנסיעה קפצנו מהרכבת ונמלטנו לתוך איזו דלת, זה היה כל כך מהר, אף אחד לא שם לב", שחזר רביד. אפשר לומר, שהקפיצה ההיא מאותה רכבת נוסעת הצילה את חייו וחיי אימו.
לקראת סיומה של המלחמה שב רביד עם אמו אל לבוב, שם הסתתרו בחדרון קטן בבית של משפחה פולנית שהכירה אמו. "ואז התחילו הפצצות ארוכות הטווח של הרוסים". לפחד מההפצצות נוספה חרדה גדולה, שמא מי מדיירי הבניין יגלו שרביד ואמו יהודים.
"אפילו למקלט לא ירדנו, כי מה יקרה אם אצטרך לעשות פיפי ויגלו שאני נימול?". באחת ההפצצות, אימו בדיוק יצאה מהחדרון, והוא נותר לבדו. "ופתאום היה בום גדול וחושך, פגז הוריד חצי חדר, למזלי הייתי בחצי השני של החדר, ובדרך נס שום דבר לא קרה לי".
לאורך ימי המלחמה הארוכים הצליחו רביד ואמו לשמור על קשר אביו, ובסיומה גם התאחדו, לאחר נדודים ברחבי היבשת השסועה, הם עלו על ספינת פליטים, ספינת "אוריון", והגיעו לארץ ישראל. בשנה שעבר התכבד פרופסור רביד להשיא משואה בערב יום הזיכרון לשואה והגבורה, בעצרת הממלכתית בקיבוץ תל-יצחק.