רצינו לראות – ולהרגיש, מהן 26 שעות בבית חולים, אז הצטרפנו לתורנות שלמה, מתחילתה ועד סופה. בית החולים איכילוב פתח את הדלת ואנחנו נכנסנו עם מצלמה קטנה ותיעדנו ארבעה מתמחים במשך 26 שעות, שבעבור כל אחד מהם טומנות בחובן חוויות של שנה שלמה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הניתוח הראשון במשמרת של ד"ר גלעד אלון תפס אותו כמה רגעים אחרי שנכנס לבית החולים. כפי שתמיד חלם, הוא מתמחה בכירורגיה, זאת השנה החמישית. "תראה, כשאתה מנתח מישהו, אתה יכול בפעולה אחת להביא לריפוי של המטופל או לשפר את המצב שלו בצורה דרמטית", סיפר. "זה משהו בעל משמעות".
התורנות שלו, בעצם של כל הכירורגים, היא ארוכה במיוחד ונמשכת בדרך כלל כ-30 שעות רצופות, לעיתים יותר. והמספר הזה – 30, מהדהד כאשר מביאים בחשבון שאלה הם הרופאים שמחזיקים את האזמל ומבצעים ניתוחים מורכבים בלילות נטולי שינה.
השעה 11, היום והלילה עדיין צעירים. ד"ר ירדן יבנה, מתמחה ברפואה פנימית, עוברת מטופל-מטופל במחלקה. "כמעט כל הרופאים שאני מכירה באים למקצוע כי הם רוצים לעזור לאנשים", היא סיפרה. "אני חושבת שזה החלום שמחזיק את רוב הרופאים כאן, שמחזיק אותם לאורך ההתמחות".
"זה פשוט קושי פיזי, להיות על הרגליים ולעבוד 26 שעות ברציפות", הסבירה. "יש כאבים, כאבי שרירים, חוסר ריכוז. לקראת הבוקר מקבלים כאלה רעידות בידיים מעודף קפאין. יש עומס מטורף. מגיעים עשרה מטופלים, יותר, ואתה צריך למנוע איזשהו אסון".
בחדר הטיפול המוגבר, מסתובב ד"ר אביאל שטרית, הוא עורך בדיקות אולטרה סאונד, מחדיר עירויי דם, מטפל, ותמיד, כמה פעמים ביום, צריך רגע לעצור ולדבר עם משפחות המטופלים. "צריך איזו נשימה, אבל אתה בעיקר צריך לתת לזה לעבור מהר כי יש עוד המון דברים אחרים להתקדם אליהם", אמר. "אין לך את הזמן לשבת, לעצור ולעכל או להיכנס לכל תחושה שיש, אתה מתקדם קדימה. דיברתי עם המשפחה הזו, יש לי משפחה נוספת שאני צריך לדבר איתה, חולה נוספת שצריך לשחרר והלאה והלאה. אתה פשוט מתקדם מדבר לדבר".
ד"ר עמיחי שפי, מתמחה ברפואה דחופה, הוא בן למשפחת חקלאים מהערבה. לפני מספר שנים, עמד בליבו של שדה הפלפלים, ולפתע הבין שלמרות שהוא אוהב את המדבר, לעצמו הוא מבקש משהו קצת אחר. הוא נרשם ללימודי רפואה וכיום הוא מתמחה ברפואה דחופה בחדר המיון של בית החולים. "אני חושב שבלהיות האדם הראשון שנמצא שם שמישהו בא במצוקה, אתה זה שנמצא שם כדי לתת לו אולי את הטיפול הראשוני זו זכות מאוד גדולה", שיתף.
כך חלפו להן כמה שעות, לפתע ניצבת במיון מטופלת חדשה, כאובה וכועסת. "מה שאני עושה כשאני פוגש את האנשים הכועסים האלה, אני בעצם נותן מענה לתחושת התסכול", סיפר ד"ר שטרית. "אתה נותן איזשהו מענה נפשי, פסיכולוגי, אחר, שונה מרק תרופה, אנטיביוטיקה או איזו בדיקה נוספת שאתה מזמין. אם אתה תיתן רק שירות רפואה קר שמטפל בבעיה הרפואית עצמה, אנשים לא יבואו על סיפוקם. זה לא עובד ככה פשוט".
13 שעות חלפו, מחצית המשמרת, ומלבד ארוחת צהריים קצרצרה אחת, המתמחים לא עצרו, אפילו לא לרגע אחד. מבחינת עייפות, העייפות היא בעיקר של השרירים, מרגישים את הגב ואת הרגליים, אבל הלילה עוד צעיר והמטופלים פשוט לא מפסיקים לזרום.
השעה מגיעה ל-4, הרופאים נכנסים לשעה ה-20 של המשמרת, עד עכשיו הם לא הספיקו לישון בכלל. העיניים מתחילות לשרוף, הרגליים כואבות מהמאמץ הפיזי הממושך, ובמיון יש הרבה אנשים, אבל פחות ממה שהיה מקודם, וזה הרגע שבו הרופאים שלנו מתחילים להתעייף. במיון יש עדיין מטופלים, אבל חלק ניכר מהעבודה הוא מול המחשב. כשהאדרנלין יורד, העייפות גואה.
"בסביבות 03:00, שזו אחת השעות הקשות, אני מוצאת מטופל שנאנק מכאבים ונראה מאוד לא טוב וקוראים לתורן קרדיולוגיה", סיפרה ד"ר ירדן. "תוך מספר דקות, אנחנו מגיעים למצב של החייאה, ותוך כדי, בלי הפסקה, הטלפון שלי מצלצל, שעוד מישהו מגיע ועוד מישהו מגיע, והתחושה היא מאוד קשה, שאתה נשאר לבד, ויש עומס שהוא בלתי נתפס והוא לא אנושי - בסוף ההחייאה לא הצליחה".
השעה כבר 05:30, אף אחד מהמתמחים לא ישן, אפילו לא לדקה אחת. הרגע גלעד הכירורג סיים ניתוח של יותר מארבע שעות. "לצערי, החולה במצב מאוד קשה. אני לא יודע אם הוא יצא מזה, זהו", סיכם. "זה איש צעיר יחסית, רק בן 67, אז היה צריך לתת לו את הצ'אנס שלו. ברור לי שאני מפה אעלה למחלקה לראות שהכול בסדר, אני לא אלך הביתה".