"ביפו אין משטרה?", הגיב בהפתעה המפכ"ל, רנ"צ קובי שבתאי. זה קרה ברגע אחד במהלך הריאיון הבלעדי לסיכום שנה בתפקיד, כשהמקליט אורן ביין הציף את הקושי של החיים בעיר המעורבת: "אחת הסיבות שהשנה עזבנו את יפו היא כי הילדים שלי פחדו. אין שם משטרה. כשאני פוגש שוטר ביפו ואומר לו 'פרצו לי לאוטו 4 פעמים, למה אין פה משטרה ברחוב?', הוא עונה לי 'אני אגיד לך בשקט, אני פוחד להיכנס לרחוב הזה'". צפו בריאיון המלא ששודר ב"אולפן שישי".
"שוטר אמר לך שהוא מפחד?", שאל שבתאי, וביין ענה לו: "הוא אמר לי שאין מה לעשות, זו בעיה. זה לא קרה לפני שנה או שלוש, זה קרה השנה". המפכ"ל סיפק הבטחה מצידו: "בוא נעשה עסק, נעשה סיור ביחד אני ואתה" - ומיד לאחר מכן הודה: "אין מספיק שוטרים, לא נתבלבל, לא קיבלתי... עכשיו נכניס אולי 10 שוטרים ליפו במסגרת הערים המעורבות".
ולא רק בכך הוא מודה, אלא גם בהתנהלות שאפשרה לחשודים בקטטה ליד בית החולים סורוקה להשתחרר: "תראו, אנחנו לא קוסמים. כשיש אירוע ויש מצלמות ואתה תופס את מי שנמצא, אתה מתחיל לחקור. צריך לבוא לבית משפט עם ראיות - להשיג את הראיות האלה לוקח זמן, אנחנו לא בסדרת טלוויזיה שב-45 דקות מפענחים רצח".
הסתובבתי ודיברתי עם בעלי עסקים בדרום ובצפון ובתחושה שלי הם איבדו אמון. אם מנהל מסעדה בכביש 90 אומר ששוטר אמר לו "אתה בסוף תשלם פרוטקשן" - זה בסוף כישלון של המשטרה.
"עם תחושות אי אפשר להתווכח, אני יכול לבוא ולהתווכח עם הנתונים. להגיד שהתופעה לא קיימת זה לא נכון, היא קיימת אבל הממדים הולכים ומתמעטים. היום משטרת ישראל משקיעה בתחומים האלה".
"יש רגעים קשים"
מפכ"ל המשטרה סוגר שנה סוערת - ויוצא לשטח. אסון מירון נפל עליו ממש רגע אחרי המינוי, ואחר כך האירועים הקשים של מבצע "שומר חומות", המרדף אחרי המחבלים של כלא גלבוע, הפשיעה הגוברת בחברה הערבית ואין-ספור אירועים פלילים של סמים, אמל"ח ופרוטקשן בנגב ובגליל. רנ"צ שבתאי מודה בטעויות נוספות שביצעה המשטרה, גם בתקופתו - כמו הפספוס המודיעיני שהוביל לכך שהמשטרה נתפסה לא מוכנה במהומות בערים המעורבות.
עם זאת, הוא מתעקש שיש כבר שינוי - וטוען שהמשטרה חייבת כוח נוסף כדי להתגבר על שלל הבעיות. בריאיון הוא מספק גם הצצה לצדדים האישיים הפחות מוכרים שלו, ומדבר על התחושות האישיות מהרגע שנכנס לתפקיד.
"אין ספק שמה שחוויתי בחצי שנה הראשונה, הרבה מפכ"לים בכל הקדנציה שלהם לא חוו אבל זה מאתגר, מאתגר", הוא מבהיר. מצד שני, הוא מחדד: "אני נהנה מכל רגע, תלוי מתי רק".
אין לך רגע שאתה אומר "למה הייתי צריך את זה?"
"יש רגעים קשים. מי שיגיד שלא, כנראה שהוא לא דובר אמת. אבל בסך הכול הכללי היום אחרי שנה, את האתגרים הגדולים עברנו ואני עכשיו עם הפנים קדימה".
המסר לשי אביטל: "מניח שנדאג להביא אותו"
האסון בהר מירון קרה ממש ימים אחרי שנכנסת לתפקיד, אחרי שהצטלמת עם השר אוחנה שם בתמונה שמחה – אתה חושש שזה יגיע אליך בוועדת חקירה?
"אחרי שאני אעיד בוועדה אני אוכל לדבר".
אבל הימור שלך - אתה תצא טוב מהוועדה הזו? אחרי כל ההתראות ואחרי שאמרו "דגל אדום" ו"הכתובת הייתה על הקיר".
"בוא ניתן לוועדה לעשות את תפקידה".
אז אני שואל אם אתה רגוע?
"תראה, מה זה רגוע? הייתה פה טרגדיה לאומית עם 45 הרוגים, עם 150 אנשים שנפצעו, זה לא אירוע של מה בכך ושמישהו יכול לעצום עין".
כמו בנושא האסון במירון, גם לגבי פרשת החשד לסרסור בסוהרות הוא ממעט במילים: "אנחנו בודקים את הנושא מהרגע שהובא לידיעתנו. הנחינו כבר לפתוח את התיק, לקבל את החומרים ולראות אם יש משהו שהיה צריך לעשות ולא עשו. אם יהיה צורך, נזמן אנשים לחקירה".
לעומת זאת, לשי אביטל שמתחמק מחקירה כבר חודשיים הוא מעביר מסר מרומז: "הזרוע שלנו - ברגע שנחליט - היא מגיעה גם למקומות אחרים. אנחנו מאוד מאוד מחוברים מול האינטרפול ועם מדינות נוספות בעולם. אם נקבל החלטה ונראה שהוא לא מתכוון להגיע, אני מניח שנדאג להביא אותו", מבהיר שבתאי - שמתחמק מהשאלה אם המשטרה יודעת איפה אביטל נמצא.
הכישלון בתחילת המהומות - והחשש מעוד אינתיפאדה
ב"שומר חומות" הייתה תחושה של כאוס, שאין אף אחד ששומר על האזרחים - לפחות לא ביום-יומיים הראשונים. ברמלה, בלוד, ביפו, בכבישי הנגב. הייתה תחושה שאין משטרה.
"בשומר החומות ב-24 השעות האחרונות נתפסנו במצב לא טוב. לא היו מספיק כוחות של משטרת ישראל בשטח ובתוך 24 שעות עברנו מהגנה להתקפה".
אבל לא חזר השקט בתוך 24 שעות. אולי בכל זאת התעוררתם מאוחר מדי. היו הרוגים בלינצ'ים.
"אין ספק שב-24 השעות הראשונות בלוד הייתה תחושה של פוגרום אבל מהשלב שהתעשתנו, שצברנו כוחות, שינינו את שיטות הפעולה והאמצעים ונכנסנו להתקפה – זה הביא לחיסול של האינתיפאדה בארבעה וחצי ימים. היה פה כשל מודיעיני, בעצם העובדה שאף אחד לא צפה את האירוע, שום גוף ביטחוני כזה או אחר".
הוא גם מספק תחזית קודרת: "אנחנו מעריכים שאם תהיה אינתיפאדה נוספת היא תהיה בעוצמות הרבה יותר חמורות מזו שנתקלנו בה עכשיו. אני מדבר על אינתיפאדה בתוך שטח מדינת ישראל – זה אומר שימוש בנשק חם, כפי שקרה בעכו ובאום אל פחם, זה אומר השלכת בקת"בים בלוד – היו אירועים של ידענו כמותם בעבר ואני מניח שזה עשוי להעצים".
הפשיעה בחברה הערבית באמת שוברת שיאים חדשים. אני שומע אנשים שהיו במשטרה שאומרים שפעם הייתה תיאוריה כזו - שיהרגו אחד את השני, כל עוד זה "שם" אין בעיה עם זה. אולי זו הרעה החולה?
"תראה, אני לא שותף לתיאוריה הזו. אני חושב שהיה צריך להשקיע יותר – במשאבים, בתחנות משטרה, בשוטרים. החברה הערבית הוזנחה לאורך שנים בכל המישורים, לא רק במשטרת ישראל. גם המשטרה הייתה חלשה בחברה הערבית, היו מקומות שהיא לא הייתה נוכחת בהם והיום לשמחתי התפיסה השתנתה וזה משליך כלפינו". על הביקורת הוא אומר: "לצערי יש הרבה דברים שמשטרת ישראל עושה ולא יכולים לצאת לתקשורת. אני יכול להגיד לך שאגף 'סיף', ספציפית, מנע 85 מקרי רצח, הם סוכלו בזכות פעילות האגף והוא רק בתחילת דרכו".
אריה שיף, שירה למוות בבדואי שניסה לפרוץ ולגנוב את המכונית, נידון ל-9 חודשי עבודות שירות. אתה חושב שצריך לשנות את החוק?
"יש מקומות שאומרים 'ביתי הוא מבצרי'. אני חושב שאולי צריך לאמץ את זה גם במדינת ישראל".
כלומר קצת להקל על מי שרוצה להגן על עצמו ורכושו?
"בכל זמן שמישהו חודר לך לפרטיות שלא על פי חוק, צריך לתת כלים נוספים שבן אדם גם יהיה מסוגל לשמור על הבית שלו".
המסר התוקפני: "לא בוחל בשום אמצעי"
בניסיון להראות לנו שהתפיסה אכן השתנתה, אנחנו מקבלים אישור להצטרף לחיפוש אמצעי לחימה וסמים בכפר בדואי בנגב. "מאז שאני מפכ"ל לא נהגתי בשטח", שבתאי מודה, ומעדכן תוך כדי נהיגה: "כוחות הגיעו כבר וסגרו את השטח, התחילו לסרוק ואנחנו מצטרפים אליהם".
לאחר מכן בסיור במסוק הוא מאבחן: "אתה רואה את החפירה הזו? זו התחלה של חממת הידרו מתחת לקרקע, רואים מפה את מיכל המים. ההתחלה של הגידולים התחילה ברגע שסגרנו להם את הגבול. אנחנו פועלים בשני המישורים - בגבול ומול החממות. יש תהליך חקירתי ומשמידים 60 חממות ביום, זהו כמות מטורפת".
ראינו שש חממות בשתי דקות
"בסדר, הן לא יישארו עוד הרבה זמן".
כשהם רואים מסוק באוויר ואת כל הכוחות האלה, הם לא ברחו כבר?
"הם רואים את זה כעניין של שגרה כבר, את כמות הכוחות, זה גורם לאיזשהו טשטוש חושים. ציר הרשע – הכול מתחיל בסמים, האמל"ח הוא תוצר לוואי של נושא הסמים".
החפ"ק של המשטרה יושב על הגבעה ויש מסוק באוויר ושיירה שדוהרת לתוך הכפר הבדואי ואז לוחמי ימ"מ יורדים עם חבלים - והכול כדי לתפוס איזה חשוד שיש לנו נשק או שניים וקצת גראס.
"אני לא בוחל ומשטרת ישראל לא בוחלת בשום אמצעי שיש לנו כדי לשים את היד, אם זה על הגראס ואם זה על הנשק וכל דבר שקשור לתחום הפלילי".
בסוף יגידו הצופים בדבר הזה: הנה, עשו הצגה לערוץ 12, לתקשורת, שהמשטרה כאילו עושה משהו.
"אם זו הייתה הצגה, זה לא היה קורה שלוש פעמים בחודש".
ה"פאודה" האמיתית: "רצתי יותר מהר מאצן"
בחזרה לשטח, אולי למקום הכי משמעותי בחיים של שבתאי. "יש לי הרבה חוויות, התקופה של עזה עיצבה את כל המשך השירות שלי", הוא אומר בסמוך לגבול. "סגרתי פה תקופה של כמעט 3 שנים בתור מפקד יחידת המסתערבים".
הוא אומר שיש לו רעיונות שיכולים להספיק לעלילת הסרט, וכששבתאי אומר פאודה הוא יודע למה הוא מתכוון. הוא מספר לנו סיפור שנשמע כאילו נלקח מהסדרה אבל הוא קרה באמת: 1994, עזה, שכונת שיח' רדואן של חמאס. שלושה מסתערבים בפיקודו של שבתאי נשארים לבד בתוך ההמון.
"היינו שלושה - אני, פרג' נדים ופיקדו, מתקדמים ולא רואים. לאט לאט ההמון סוגר, זה כמו ללכת ביום העצמאות בתוך המון. הבנתי שאנחנו מחילים להיות בבעיה, שלפתי את הגרזן מתחת לסוודר, הנפתי אותו באוויר וצעקתי 'אללה אכבר' והתחלתי לרוץ".
כאילו אתה הולך לתקוף את החיילים
"אנחנו מתחילים לרוץ והמקומיים שואלים את פרג' מה קרה, והוא אומר להם הכוחות המיוחדים נמצאים מאחור. אז הם מצטרפים לריצה, זה כמו כדור שלג שהולך ומתעבה. אני בשלב הזה אומר להם 'בואו נחתוך הצידה, בואו נברח מההמון'. הם מתחילים לחשוד ולזרוק אבנים ואז פרג' הסתובב ואמר להם 'מה קרה לכם'. כנראה בגלל המבטא או משהו, אמרתי שזה הזמן לרוץ. זו הפעם הראשונה שעקפתי אתיופי... בחור..."
ממוצא אתיופי
"שהוא אצן, אצן. בכביש הראשי זיהיתי רכב, פג'ו 404. עמדתי באמצע הכביש עם הגרזן, ההוא נעצר, אני אומר לו צא מהאוטו. הוא נשלף מהאוטו, נכנסנו לרכב וניתקנו מגע. הקשר לא עבד לנו. כשאני מגיע לבסיס עם רכב לא מזוהה עם שלושה אנשים..."
שנראים כמו עזתים.
"ומי שומר על הבסיס? חבר'ה של גולני. בש"ג דרכו עלינו את המאג וניסינו להסביר, ואנחנו בלי תעודה עלינו. בסוף הש"ג השתכנע, נכנסנו, קראנו בקשר".
בהתחלה כמעט הערבים הרגו אותך, אחר כך כמעט היהודים.
"כן, בסדר".
במהלך השירות במג"ב קיבל את עיטור האומץ של המשטרה כשנטרל מחבלים ביישוב גדיש למרות שהיה פצוע, ואת עיטור המופת כשלחם גם כן תחת פציעה במחסום ארז, שם מנע זריקה של בקבוק תבערה על הרמטכ"ל דאז אהוד ברק.
אבא שלך הספיק לראות אותך מקבל את העיטור?
"לא".
עד כמה זה כאב לך?
"הוא הספיק לראות אותי מ"פ בצנחנים ולצערי איבדתי אותו בגיל מאוד מאוד צעיר בנסיבות טרגיות – תאונת דרכים. הוא עבד בבית אריזה בפריאור ליד אשקלון".
בן כמה היית?
"23".
"התשובה היא לא - הפעם זה חלוט"
בדרך חזרה למשרד הוא עוצר אצל אימא שמתנדבת כבר 30 שנה באגודה למען החייל, ושוקלת להתנדב בעתיד גם במשטרה. "זה הבן שלי המקסים, כל מה שמדברים לא משנה – העיקר שהוא עושה דברים טובים ויודע מה שהוא עושה, זה הכי חשוב. מתי תבוא לבקר?", והוא משיב: "אולי בשבת הבאה אם הכול יהיה בסדר".
יש לך 3 בנות, שתיים מהן בשירות – אחת במשטרה ואחת במג"ב. או, פתאום אתה מחייך. זה עוזר להן שאבא שלהן מפכ"ל?
"לדעתי זה רק נטל אבל בוא נעזוב את הבנות בצד".
שבתאי מסיים שנה עמוסה במיוחד אפילו בסטנדרטים הישראלים. התחושה היא שהוא איש שבא מהשטח עם כוונות טובות ויש שינוי אבל עדיין השאלה היא אם זה יספיק עם המשטרה שיש לו, כשהוא צריך גם את העזרה של הממשלה ושל מערכת המשפט. נדמה שכרגע בכלל לא בטוח שכולם הפנימו את חומרת הבעיות שיש לנו.
רגע לפני שאנחנו נפרדים אני שואל אותו על הצעד הבא שלו, אחרי שיסיים את התפקיד: "זה מוקדם מדי לשאול אותך אם תהיה פעם בפוליטיקה, נעזוב את זה". שבתאי משיב במהרה: "אתה יכול לשאול, אבל התשובה תהיה לא. הפעם זה חלוט".