הזיכרון האחרון של שלי בקר מבת דודתה מדלן שמאילוב הוא כיצד התארגנו לצאת לסיבוב ברכב, המקום היחיד שבו יכלו לדבר בפרטיות. היא זוכרת מה לבשה ליציאה עם החברה שיכלה לדבר איתה על הכול, כיצד התאפרו וגם את הסרטונים שצילמו לטיקטוק. הדבר הבא שהיא זוכרת הוא את הרופאה בבית החולים, מספרת לה שמדלן נהרגה מרכב שהתנגש בהן סמוך לצומת בית דגן. "הרגשתי שאין לי למה לחיות", היא נזכרת בעצב בשיחה עם N12. "היא הייתה מהאנשים היחידים שיכולתי לסמוך עליהם, הכול פתאום נעלם".
בדיון האחרון בבית המשפט שנערך לפני כשבוע וחצי, ראתה שלי לראשונה את הנהג הפוגע, חייל בן 21 שמואשם כי נהג בשוכרה והתנגש בהם במהירות כשעמדו בצומת. "הרגשתי כעס, רציתי לקום ולצרוח - 'אתה רוצח, רצחת את אחותי'", סיפרה. "רציתי להסתכל לו בעיניים. לפי הישיבה שלו זה היה נראה שהוא עושה טובה שהוא שם. התרגשתי לראות אותו לא דרך תמונות, חשבתי מה יכול לעבור לו בראש".
מהתאונה שבה נפצעה קשה שלי אינה זוכרת דבר. "אני לא זוכרת שעמדנו שם", שיתפה. "התעוררתי בבית חולים וסיפרו לי את כל הסיפור. הרופאה שקיבלה אותי נכנסה לחדר שלי וסיפרה לי הכול. עצרתי אותה באמצע ואמרתי לה שאני חייבת לעכל את זה. רק חזרתי להכרה והייתי עייפה. אמרתי לה שאני חייבת לעכל את זה. היא הפסיקה והלכה. אז התחלתי להבין מה בעצם קרה".
היא סיפרה על התחושות הקשות מנשוא שחוותה בבית החולים: "הייתה לי אשמה מאוד כבדה שאולי אני אמרתי לה בואי ניסע לכיוון הזה, אולי אני הצעתי לה לצאת לסיבוב. הייתה לי גם תחושה של אובדנות. שכבתי על המיטה, לא היה לידי אף אחד, הייתי לבד. דמייניתי סצנה מסרט שהגיבור מחזיק אקדח, לוקח לו כמה שניות, ואז הוא יורה".
"הרגשתי שאין לי למה לחיות", היא נזכרה. "היינו מאוד מאוד קרובות, מעבר לזה שהיינו בנות דודות ומשפחה. היא הייתה מהאנשים היחידים שהייתי יכולה לסמוך עליה, הייתי יכולה להאמין לה. ופתאום אין את זה. פתאום זה נעלם, אין לי את מי לשתף כשאני צריכה. לא יהיה לי עם מי לשתף ולשמוע את הדעה שלה".
שלי סיפרה כי השתיים היו חברות טובות מגיל קטן, שמצאו מכנה משותף סביב ספרי "שר הטבעות". "היה לנו עולם שלם שרק איתה הייתי יכולה לדבר", סיפרה בעצב "רק היא הייתה יכולה להבין אותי עד הסוף".
מאז שמדלן איננה שלי מתקשה להתגבר. "יש דברים שהייתי שואלת רק אותה", שיתפה. "הייתי צריכה את האישור שלה. החלומות שלנו היו שאנחנו נעבוד ביחד במשטרה, להיות חוקרות. היא מאוד אהבה את הנושא הזה. היה לנו גם חלום לגור ביחד עם הילדים שלנו, שהם ישחקו ביחד".
"היום הכול מרגיש לי אפור. אין שמחה, הילדים שלי לא יכירו את דודה מדלן. לא יהיו לנו יותר שיחות נפש מכול מיני סוגים. אני יודעת שאני גדלה ואלמד ואעבוד, אבל הכל מרגיש לי דיכאוני ואפור".
לדבריה, במשך זמן ארוך לא העזה כלל להביט בתמונות מהתאונה. כשסוף סוף אזרה אומץ, הזדעזעה ממה שראתה. "זה היה נורא", אמרה. "השאלה הכי גדולה הייתה - 'איך שרדתי'"? מאז התאונה היא לא יוצאת מהעיר עם הרכב שלה: "כל פעם שאני ברמזור ואני רואה מכוניות נוסעות מול העיניים אני מדמיינית, מחשבת אם זו המהירות שהוא נסע בה ונתקע בנו. אז אני מדמיינת את האוטו שלנו עומד והוא נכנס, כל פעם מחדש".
"חשוב לי להגיע למשפט כדי להראות שאני חיה ונושמת", אמרה. "להסתכל לו בפרצוף, להראות לו ששרדתי. אתה מתעסק איתי ואתה לא תצא מזה נקי". עוד הוסיפה כי היא מצפה שהנהג יקבל עונש של 10 שנים לפחות: "שישא בתוצאות, אתה לא יכול לברוח מהזירה ושלא יתפסו אותך".
עורכי הדין אביתר קציר וגיורא אבן צור, שמייצגים את המשפחות של שלי ומדלן, מסרו: "המשפחות הגיעו לכאן כדי לוודא שצדק ייעשה עם מי שבהפקרות קבר כל כך הרבה חלומות ותקוות של שתי משפחות של נערות. המטרה שלהן היא לוודא שהעונש שייגזר יגרום לכל מי שאפילו שוקל לעלות על הכביש כשהוא שיכור - להסס לפני שיעשה את זה. ראוי שיידע אותו אדם שלא רק שהוא יורחק מהכביש, הוא יורחק מהחברה לשנים ארוכות".