ההיסטוריון פרופסור בן ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מובא בשעה זו למנוחות בחלקת ההורים השכולים בהר המנוחות בירושלים. בלוויה צפויים להשתתף אלפי בני אדם, בהם נשיא המדינה שמעון פרס, שרים, יו"ר הכנסת רובי ריבלין וחברי כנסת מכל סיעות הבית, הרבנים הראשיים, הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ ונשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ספד לאביו: "אבא יקר ואהוב שלי", אמר נתניהו בפתח דבריו, "איך אוכל לתאר כאן את מה שהענקת ליוני לעידו ולי. את התמיכה ברגעים הקשים ביותר, את העובדה שאתה ואמא שמרתם על שפיותכם כשחייו של יוני נגדעו, שהמשכתם ליצור ולפעול אחר השבר הנורא בחייכם. תמיד הראית לנו אבא מהי מחויבות, לאומה ולמדינה, אבל לא פחות מזה הראית לנו מהי מחויבויותיך לנו".
"לפני כמה שבועות", המשיך ראש הממשלה, "כשמיאנת לאכול, הזכרתי לך את אותו יום בניו יורק בשנות ה-50, ימים ספורים לאחר שהגענו לארצות הברית לצורך מחקריך, היינו שלושת הילדים עמכם במלון השעה הייתה מאוחרת. סופת שלג עזה השתוללה בחוץ, ואני הייתי ילד קטן ילד קטן ורעב. ואתה אמרת אז אבא, לאמא: 'אני לא מוכן שהילד ילך לישון רעב', ויצאת לסופה המשתוללת בחוץ. כעבור שעה קלה חזרת רטוב וקפוא עד לשד עצמותייך כשאתה מחזיק בידך מגש אוכל חם, שהבאת לי, ילדך הקטן".
נתניהו המשיך: "היו סערות הרבה יותר גדולות בחיינו הפרטיים והלאומיים. סערות איומות שפקדו את העם היהודי במהלך 102 שנותייך. ואתה, אבא, לא היססת אפילו לא פעם אחת לצאת אל מול הסופה ולתרום להגנת האומה במחשבותייך וחריפות כתיבתך. לפני שנתיים, ביום ההולדת ה-100 שלך, הייתה לי זכות נדירה שאיננה ניתנת לבנים רבים, להגיד לך אבא, עוד בחייך, כמה אני אוהב אותך, וכמה אני מעריץ אותך".
"הבנת שהיהודים בסכנה עוד לפני מלחמת העולם השנייה"
חלק מהדברים נזכיר כאן היום. היית חכם, תמיד ראית את הנולד, שנים לפני תחזיות הרצל הבנת שהוא צדק. ב-1937 הבנת שאורב לאומה הכיליון, כתבת את זה כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה ולפני השואה שפקדה את עמנו. לא רק שדיברת על הסכנה, אלא פעלת להדוף אותה לזרז את הקמת מדינת היהודים על ידי גיוסה של ארצות הברית, נסעת עם ז'בוטינסקי ללונדון וכשהעביר את פעילותו לארצות הברית, הבנת שהאמריקנים יוכלו לעזור לציונות. אלא שזמן קצר לאחר מכן נפטר ז'בוטינסקי, והיית מנושאי ארונו, אבל לא איבדת את התקווה עם לכת המנהיג, הלכת לבדך לסנטורים וחברי קונגרס ולמנהיגים אמריקנים, ואמרת להם: 'המדינה היהודית לכשתקום לא תובס, והיא תהיה משענת תרבות המערב במזרח התיכון'. פעילותך סייעה ללחץ על אנגליה לפתוח את שעריה לעלייה".
הסגולות הללו, אותן לא יכולתי להבין כילד קטן, התבהרו לאט לאט לי ולעידו במהלך שנות בגרותנו וזה קרה גם ליוני שכתב לי ב-1968: 'ככל שאני מרבה לדבר עם אבא אני מעריך אותו בתור אדם חושב ובתור מחנך, הוא אדם גדול ועצורים בו כוחות עצומים'. ביום הזה אני מוצף בילדותנו המאושרת בירושלים, לאבא ואמא, שנמצאת פה לידנו. אמא הייתה אישה מאוד מעשית: 'התחתנתי עם גאון אבל מישהו צריך לטפל בגרביים'. אמרה את זה אישה חכמה ומשכילה שעזרה בכל לאבא - גם במחקר וגם בפענוח הטקסטים, בהדפסת כתבי היד, בניסוח... אמא הייתה אהבת חייך ויד ימינך. ברחוב הפורצים לשם עברנו בתחילת שנות ה-50 יכולת להתמסר לעבודתך המדעית במקביל לעבודתך כעורך הראשי של האינציקלופדיה העברית. לפעמים הייתי שומע אותך מדבר עם ידידייך, בלשונכם המיוחדת. אדוני ירצה שאסור לראותו? שמא ישלח לאדוני את כתב היד?"
"הפרופסור נתניהו דוהר באופניים ברחוב הפלמ"ח"
"אבל לא הכל אצלך היה עולם ישן", המשיך נתניהו, "אני זוכר כשבאנו לניו יורק בשנת 1958 שיחקנו כדורגל ב"סנטרל פארק" והתגלית כשחקן לא רע בכלל. כשחזרנו לירושלים, הבאנו עמנו זוגות אופניים והיינו שולחים לתקנם מעת לעת. המתקן היה ליד משדרך בממילא. יום אחד היית צריך להחזיר את האופניים ובמקום מונית עשית את דרכך הביתה באופניים וילדי השכונה סיפרו בתדהמה במשך ימים רבים כיצד ראו את פרופסור נתניהו המכובד דוהר באופניים במורד רחוב הפלמ"ח".
"היית לנו אבא נפלא, למרות שהיית עסוק היית קשוב ברגעים הנכונים במצוקותינו ורחשי ליבנו והיה בך חוש צדק, כשהגדשתי את הסאה ואמא ביקשה ממך לרסן אותי, התחלת לנוע לעברי בתנועה שנראתה לי מאיימת למרות שמעולם לא הרמת ידך עלינו, נעמדתי והתרסתי - אתה לא תעיז. רק בגלל שאתה יותר גדול ממני זה לא אומר שמותר לך להרביץ לי. אתה נעצרת ואמרת, הילד צודק. כמה שנים לאחר מכן, התחלת לעזור לי בשיעורי הבית בהיסטוריה, מצאתי את המחברות מאז לפני כמה שנים בהן נראה שהכתבת לי מילה במילה אבל גמלת אותי מזה, וכשהייתי מבקש את עזרתך בהמשך היית אומר תכתוב, אני אערוך, ואחר כך היית אומר לי שתעבור על זה בסוף. השילוב בין משמעת למקוריות, בין מחשבה לפעולה, זה בזכות הדברים שלמדתי ממך. היית נטוע עמוק במורשת עמנו תרבותנו ושפתנו. במשך עשר שנים הפכת את האנציקלופדיה העברית למאגר של תובנה עמוקה עד כדי כך שהיו מעטים הבתים בישראל שלא היה בהם את האינציקלופדיה העברית ודי בזה להספיק למפעל חיים שלם".
"אבל זו הייתה רק תחילת דרכך", המשיך נתניהו, "הספרים שלך על יהדות ספרד חוללו מהפכה בהבנת האנטישמיות. ספגנו ממך את אהבתך לעם והארץ ואת אהבתך לאמא ולנו, כמה גאה היית בנו בניך בלימודנו ודרכנו, בשירותנו הצבאי, יוני שוחח איתך מספר פעמים על האפשרות להמשיך בצבא ואמרת לו: 'תחליט כפי שתחליט אבל מצא זמן ללמוד'. וכך עשינו. עידו ב"קורנל" ויוני ואני ב-MIT. בקיץ הקסום של 1973 לפני המלחמה, כשלמדנו יחד בקורס קיץ בהרווארד".
"הרגע בו חיינו נחצו לשניים"
"ואז קרה משהו ששינה לעד את מסלול חיינו. חייך, אבא, כמו חיינו, נחצו לשניים. לפני ואחרי אותו יום נורא בו נפל יוני. כשעידו צלצל אליי לבוסטון בשעות הלילה, ידעתי עוד לפני שהרמתי את השפופרת שיוני איננו. ברור לי שהיינו צריכים להגיע למדינת ניו יורק, לפני שהבשורה תגיע אליכם בדרך אחרת".
"ואז נסענו, שבע שעות בגיהינום, והגענו לשביל שמוביל לבית שבו התגוררתם אז. ראיתי אותך הולך מבעד לחלון הזכוכית הגדול, ראיתי אותך הולך ומהרהר שידייך כדרכך שלובות מאחורי גבך. לפתע ראית אותי ומבט של פליאה נשפך על פנייך, כהרף עין מבטך התחלף, זעקת זעקה מרה, ואחר כך זעקה אמא, ואת הזעקות הללו לא אשכח עד יום מותי".
"זה היה לפני 36 שנים. 6 שנים יותר ממניין השנים שחי יוני. ובינתיים הלכה לעולמה אמא ועל מצבתה כתבת: 'בגאון והדר נשאה את יגונה בנפול בנה יונתן מאצילי גיבוריה של ישראל במלחמותיה. סגולה ומופלאה הייתה עד אחרית ימיה'. ואכן בשנים האחרונות, נשארו הרבה שנים בשנים שלאחר מותו של יוני, נשאתם את יגונכם בהדר. לא יודע מאיפה מצאתם את הכוחות להמשיך ליצור. בסיום אחד ספריך הודית לאמא על מסירותה העצומה שאפשרה לך לעשות את ספר חייך, את הספר חמשת אבות הציונות הקדשת כמו שכתבת: 'לבני אהובי יונתן', וכך את ספרך על האינקוויזיציה 'יגון שאינו שוכח'".
"תמיד אמרת לי שתנאי לקיומו של כל גוף חי היא היכולת לזהות סכנה בזמן, תכונה שאבדה לעמנו בגלות. לימדת אותי להסתכל נכוחה את המציאות ולהסיק את המסקנות הנדרשות. אני בטוח שזה לא היה בעבורך דבר קל, כי היו כאלה שלא ראו כמוך וביטלו את השגותייך. אני מאמין שלימדת אותי להיצמד לעיקר ולהפריד ממנו את התפל. ביום הזה, אבא, כשאני נפרד ממך, אני מבקש לומר לך בדיוק את אותן מילים שכתב לך יוני לפני 46 שנים: 'מעולם לא אמרתי לך, עד כמה אני גאה על היותך האדם שהנחה, על היותי בנך'".
"אישיותך מוצקה, בניך מקשה של אהבת המולדת"
גם נשיא המדינה שמעון פרס ספד לבן ציון נתניהו. "לפני שלושה ימים ביום העצמאות שאלתי אותך לשלום אביך", פנה פרס לרה"מ. "שפתיך התהדקו ועינייך דמעו. ידעתי את התשובה". "הכרתי את פרופ' בן ציון כשקראתי את ספריו על ההיסטוריה חסרת המנוחה של העם היהודי, שמכתבים אלה עלתה אישיות מוצקה כסלע, וכל זאת לפני שפגשתיו", העיד הנשיא.
"נתניהו לא ראה בהיסטוריה רק עניין של סיפור דברי הימים. הוא סבר שההיסטוריה צריכה לשאת לעמנו לא את דברי הימים אלא את דבר היום הזה והיום הבא. אני נזכר ביום בו הודיעו לי על מותו של יוני. המפקד נפל' אמרו לי. היה זה יוני, שיערו מתולתל, נפשו פיוטית ואומץ לבו הוכח בקרבות שקדמו לכן. ראיתי את בן ציון ליד הקבר, ליבו שבור והוא כצוק איתן, לא רצה שהיגון האישי יגבר על הגאון הלאומי. יוני עשה היסטוריה נועזת לפי הגדרת אביו. ובן ציון המבכה את בנו שלא נפל לשווא, הביא הבן הזה הצעה לא כניעה, נאמן למורשת הגדולה", הוסיף נשיא המדינה.
"בן ציון חינך את שלושת בניו, שכל אחד בדרכו הוא מקשה אחת של אהבת העם והמולדת, אהבת הורים, אחוות אחים. הבכור הציל חיים והעניק כבוד בל יימחה לעמנו, מאז ועד היום הזה. בן אחר, ביבי, שהוא גם כן לוחם היה למנהיג בעמו מנווט את ספינתו בשוך גלים גבוהים מבלי לטעות ומבלי להיבהל. הנווט לא מאבד את נתיבו וידו מחזיקה חזק בהגה. בן הזקונים רופא וסופר", אמר פרס.
את ההספד, סיים הנשיא בנימה אישית: "ביבי, אבא כתב היסטוריה, אתה עושה אותה. עם אותה תחושה של ייעוד, עם אותה מורשת. אני יודע שליבך שבור היום אבל רוחך איתנה. תרשו לי מילה אישית אחת, ראיתי את שרה מבכה את אביה, ראיתי את ביבי דומע אהבה לאביו. אהבה אי אפשר להספיד, היא לא מתה אף פעם ולא תמות. יהי זכרו ברוך".
היה יד ימינו של ז'בוטינסקי
הפרופ' נתניהו, שהלך הבוקר לעולמו בגיל 102, היה מעורב בפעילות ציונית ציבורית כבר מתקופת לימודיו באוניברסיטה. הוא נמנה עם עם תומכיו של זאב ז'בוטינסקי, וערך עיתון שבו השתתפו פרופסור יוסף קלויזנר והמשורר אורי צבי גרינברג. בנוסף, הוא התגייס להגנת הנאשמים ברצח ארלוזורוב, ולשם כך פנה לאביו, הרב נתן מיליקובסקי, ששכנע את הרב קוק לצאת להגנת הנאשמים.
בן ציון נתניהו הכיר את אמו של ראש הממשלה, צילה סגל במהלך לימודיהם באוניברסיטה העברית. הם חידשו את הקשר לאחר שנפגשו בניו יורק בזמן מלחמת העולם השנייה, אז נישאו והביאו לעולם את שלושת ילדיהם יונתן, בנימין ועדו. בשנת 1948 שבו השניים לישראל.
בשנת 1976 עברה המשפחה טרגדיה, לאחר שהבן הבכור יונתן (יוני) נתניהו ז"ל שכיהן כמפקד סיירת מטכ"ל, נהרג במהלך מבצע לחילוץ חטופי מטוס "אייר פראנס". לאחר מותו הוחלט לקרוא למבצע "מבצע יונתן".