בכל שבוע הן יוצאות אל החצר האחורית של תל אביב. כולם כבר מכירים אותן. כולן אימהות וכולן איבדו את ילדיהן לסמים.
בלב קרוע הן יוצאות בכל שבוע לתחנה המרכזית. הן לא ישנות בלילה גם ככה, ומעדיפות לסרוק את הסמטאות. אולי בין המזרקים ימצאו את מה שנשאר מהילדים שפעם הכירו.
הן הכירו כאן ברחובות ומצאו נחמה אחת בשנייה. כל אחת הגיעה בגפה לנסות לשכנע את הבן לעזוב את הסם, ולבוא הביתה לאימא. עד שימצאו את הבנים שלהן, הן בטוחות שיצליחו להציל אחרים. "אולי הבן שלי לא שומע אותי, אבל בן אחר הוא ישמע אותי. הוא ירגיש את החום שלי, שאני אימא", אומרת בכאב ז'אנה, אם למכור סמים.
מהמקלט הקטן הן מתכננות מהפכה. תכנית פעולה של ממש. הן רוצות שהמדינה תפסיק להתעלם מהילדים שלהן. " יעזור החוק. יעזור שיכניסו בן אדם לגמילה בכוח", טוענת ז'אנה.
הן לא מאבדות סבלנות לרגע ומקשיבות לכל סיפור אישי, קשה ככל שיהיה. פה מילה טובה, שם ליטוף,אפילו מתנה שיהיה למזל. האימהות האלה הן הפנים האנושיות מאחורי הגיהינום שהפך להיות אזור התחנה המרכזית.
ייתכן שהריכוז של הנרקומנים באזור אחד הפך נוח לכולם, ובעיקר לרשויות, ששוכחות שגם להם יש אמא שדואגת. "אני כל כך עייפה נפשית. זה עושה לי רע. אני אפילו לא חושבת על כלום. רק על איך הילדים שלנו מגיעים עד למצב הזה", משתפת ז'אנה.
