הרבה פעמים סיגלית בצלאלי מגיעה להר הרצל וחושבת מה היה קורה אילו. היא עובדת על ההר העצוב הזה. על ההר הזה הפכו חייה לעצב שאין לו סוף כשבתה הילה נהרגה בקריסת גשר התאורה בחזרות לטקס המשואות בשנה שעברה. "אני הולכת אליה בזמן העבודה", מספרת סיגלית. "הם יודעים, אם סיגי נעלמה ולא אמרה לאן היא הלכה, אז זה אומר שעליתי להילה".
"אין לי ספק שהילה תכעס עליי אם אני אעזוב את המקום הזה", מאמינה סיגלית. "היא כל הזמן אמרה לי 'אמא, את לא מבינה, להיות במקום כזה זו זכות גדולה'. ולא תיארתי לעצמי שעכשיו אני אהיה במקום הזה בשביל לשמור את הבת שלי, וכל יום לנסות לחוש את הבת שלי פה בקבר שלה".
שנה חלפה מאז האסון, והרחבה שוב מלאה. סיגלית לא יכולה להתיק עיניה מהצועדים. היא מסתכלת עליהם ורואה את הילה. "אני הראשון שמנסה להנציח את הנושא הזה כל הזמן", מנסה לנחם את סיגלית ידידה הוותיק, מפקד הטקס בהר הרצל, אל"מ דוד רוקני.
הילה בצלאלי ז"ל: "לעמוד ברחבה העצומה הזאת זה אדיר"
כבר במיונים שנערכו בשנה שעברה לאיתור הדגלנים בלטה הילה. בהתלהבות שלה, בתחושת הגאווה, באהבת הארץ. "אני כל שנה בטקס הזה וכל שנה מתרגשת מחדש בעוצמה מטורפת", אמרה הילה ז"ל כשצולמה לסרטו של אבי וייסבלאי "הטקס", שישודר ביס דוקו. "לעמוד על מגרש המסדרים ברחבה העצומה הזאת, זה אדיר מבחינתי. לתת מעצמי, להיות חלק מזה, לקבל מאנשים, זה נראה לי מזכרת עצומה".
בסצנה אחרת באותו הסרט, נראה שהילה מוסרת דרישת שלום מצמררת. "מה שלום אמא? מתרגשת כמעט כמוני. היא באמת מתרגשת. גם אני וגם אמא הגענו מרוגשות הבוקר. זו סגירת מעגל. אני מכירה את עצמי הולכת לטקס יום העצמאות בהר הרצל, ואמא מנהלת את הר הרצל, אז זה כיף. זה להיות קרוב אליה ולייצג משהו נורא גאה", היא סיפרה מול המצלמה.
בזמן שחיילים אחרים ניסו להתחמק מהצעידה בטקס בשנה שעברה, הילה נלחמה על מקומה וצעדה עם רגל פצועה. "אני רוצה שרוקני יקרא לי ולזו שמחליפה אותי, ויגיד לנו 'הילה, את צועדת בטקס', וזה מה שאני הכי רוצה בעולם, מהרגע שהתחלנו פה".
"בחודש ימים שהיא הייתה פה בהר הרצל, הילה הייתה באיזה אושר עילאי שהיא הגיעה לפה, שהיא תצעד בטקס הזה", נזכרת אמה סיגלית.
ביום אחד הפכו חיים שלמים לאנדרטה דוממת
האסון קרה בשלוש אחר הצהרים בערב יום השואה, באמצע החזרה על תמונת המנורה. עמודי התאורה שהתנדנדו בגלל הרוח קרסו. הילה נהרגה במקום ועוד שני חיילים נפצעו. סיגלית הייתה במשרד שלה בהר הרצל והגיעה תוך שניות. כולם ניסו להרגיע אותה, אבל היא ידעה שאם הילה לא מטפלת בפצועים על הרחבה, היא כבר איננה.
"שמעתי את שמירה אימבר, מנחת הטקס, מרחוק אומרת 'זאת הילדה של סיגי!', החלטתי שאין לי מה לעשות פה, והיום בדיעבד אני ממש מצטערת שעשיתי את זה, כי אולי אם הייתי רואה אותה ואולי אם הייתי מדברת איתה - בגלל הקשר העמוק שלנו - אז יכול להיות שאפשר היה לעשות משהו".
ביום אחד הפכו חיים שלמים לאנדרטה דוממת. מה שנגדע, מה שנשאר בחדר מיותם, מה שנאסף עד לאותו רגע. כל אלה, גם הפריטים הכי יומיומיים הפכו ליקרים מאין כמותם. "זו הממלכה של הילה שלי. הכל אותו דבר, הכל מחכה", אומרת סיגלית.
"למה מחכים? שעוד אסון ייפול?"
בהר שבו נהרגה, שם גם נטמנה. לפני כחודש ציינה המשפחה 11 חודשים לאסון. סיגלית קיוותה שביום הזה היא כבר תוכל לספר להילה שמשהו התקדם, אבל לשווא. המשטרה אמנם המליצה להגיש כתבי אישום נגד האחראים אבל התיקים תקועים בפרקליטות, והם ממשיכים לגשת למכרזים ולעבוד.
"למה זה תקוע? למה? שעוד אסון ייפול? שעוד משהו יקרה? אז לא בהר הרצל, אז במכבייה, ובעיריית ירושלים, ובבריכת הסולטן... יש הבדל בין אנשים שימותו? לא!", אומרת סיגלית.
"הדבר הזה קרה בצורה מיותרת לחלוטין. קצינה בצה"ל שהיה לה עתיד מזהיר, וקטעו לה את זה לחינם. לחינם. לחינם. בלי שום סיבה, בלי שום משהו שאני אגיד 'זה קורה'. זה לא קורה! זה לא צריך לקרות ב-2012!", קובעת סיגלית בתוקף.
"לדעתי הילה עשתה איזו עסקת חליפין עם האיש ששומר עלינו מלמעלה", מאמינה סיגלית. "היא אמרה לו 'קח אותי מתוך 220 חיילים ולא יהיה יותר, ואנחנו לא נהיה כאלה'".
כשנופל חייל או חיילת, מקווים תמיד שהוא יהיה הקורבן האחרון. שאחריו לא יהיו עוד מלחמות. מנסים להתנחם בכך שאולי מותו של הילד או הילדה האהובים לא היה לחינם. הצוואה של הילה אחרת, קשה גם היא. מדברת על חוסר אחריות, על תרבות של "סמוך", על שכחה כשחולף זמן מן האסון, וגם שנה אחרי סיגלית יודעת שהצוואה הזו לא הופנמה.
ממשרד המשפטים נמסר כי "חקירת המשטרה, המתנהלת בליווי צמוד של הפרקליטות, טרם הסתיימה כיוון שנדרשות חוות דעת של מומחים מהטכניון שטרם הגיעו. כאשר החקירה תסתיים, לרבות קבלת חוות הדעת המקצועיות בעניין, ייבחן התיק בכללותו".