את ההתפתחויות שחלו אתמול בגורלם של מאות אלפי העובדים הזרים שחיים בתוכנו, אפשר לראות בדירת-חדר זעירה אחת, בשכונת התקווה בתל-אביב. גודל הדירה 12 מטר מרובע. זה פחות או יותר גודל של חדר אמבטיה ממוצע.
חיים בה שני ילדים לעובדים זרים: פיליפה בן החמש ואחיו יובל בן השנתיים וחצי. הם מסתתרים מפנינו. כבר חודש שהם לא יוצאים מהמחבוא מחשש שיגורשו. הם לא יוצאים לבלות, לא רואים רופא. מגרש המשחקים שלהם הוא מסדרון צר, ברוחב של שלוש בלטות. אתמול, פיליפה ויובל חזרו לחייך.
מסיבת סיום כיתה ב' בבית הספר היסודי של רמת אביב ג' הייתה משמחת. אחד-אחד עלו התלמידים
להיפרד מהמחנכת, רגע לפני החופש הגדול.ואז עלה מוזס, פליט מסודן. אביו נרצח שם על ידי המשטר. בשנה האחרונה הוא למד כאן יחד איתם, הפך לחבר לכל דבר, אבל כשהוא בא להיפרד מהמחנכת
הוא נזכר שזאת כנראה פרידה לתמיד.
מגרש משחקים במסדרון צר
הם קראו לזה נוהל גדרה-חדרה. למוזס, ילד בן 9, אסור היה להישאר בתל אביב. "דוד בן גוריון אמר: עתידה של ישראל אינו תלוי במה שיאמרו גויים אחרים, אלא במה שיעשו היהודים", אמר יעקב גנות. "מנסים להציג אותנו כלא אנושיים, כציידים וכל מיני מילות גנאי. לא ולא. אנחנו לא צריכים להתנצל,
לא צריכים להסביר. תפקידנו לבצע".
בתחילת יולי יצאה לדרך יחידת עוז של משרד הפנים. המטרה: לגרש מישראל אלפי עובדים זרים לא חוקיים. לטענתם, יש בארץ 300 אלף כאלה, ויש עוד קבוצה אחת: הפליטים. מספרם מוערך ב-16 אלף. אותם אי אפשר לגרש בגלל שנשקפת להם סכנה במדינות מהן נמלטו. אי אפשר לגרש, אבל אפשר להרחיק מהעין.
וכך את החופש הגדול מעבירים יובל, בן השנתיים וחצי, ופיליפה, בן החמש, בדירה של 12 מטר.
"אני מפחדת מהמעצרים, אז אני לא יוצאת", אומרת אמם. "אני לא רוצה להסתבך. פעם הייתי הולכת עם הילדים לשחק בפארק, עכשיו לא. אני פשוט משאירה אותם בבית, אין לי בררה אחרת.
בעלה נסע לאשקלון לחפש להם מקום חדש, אבל עבודה אין לו שם, בטח לא בית למשפחה. "זה קשה. הם תמיד שואלים:למה אבא לא בבית?מתי הוא יחזור?".
מגרש המשחקים שלהם הוא המסדרון הזה. הם מבקשים לצאת, אז אנחנו אומרים: בסדר, עוד מעט נצא. יותר מאוחר. אימא לא מרשה. מהבית היא יצאה רק פעם אחת ביום, ירדה לקנות אוכל - עשר דקות של פחד.
הילדים שהפכו לשק חבטות
בתל אביב, מסתבר, יש בתי כלא חדשים. הם נחנכו עם בואו של החופש הגדול. ילדים הפכו בקיץ הזה לשק חבטות. מוזס, רק בן תשע, חי בלי אימא. היא עזבה את תל אביב מחשש שתיעצר, והוא נדד בין הבתים של החברים מהכיתה. כל ביקור שלה אצלו היה כרוך בסכנת מעצר. "אני מתגעגעת אליו. כשאמרתי לו שאולי נהיה חייבים לעבור מכאן, הוא בכה. הוא אמר: אני אתגעגע לחברים שלי", סיפרה האם. יום אחד זה ישתנה ויום אחד הוא יהיה שמח, כי אלה החיים".
בינתיים בתל אביב, במחבוא, יובל ופיליפה מתקשים להירדם. מחר יהיה יום חדש, שוב תזרח השמש,
והם יראו אותה מבעד לסורגים. אבל אתמול, ברגע, הכול השתנה. בעקבות הלחץ הציבורי, שר הפנים
החליט לבטל את נוהל גדרה-חדרה. כמה שעות אחר כך הודיע ראש הממשלה שגירוש ילדי העובדים הזרים מוקפא לשלושה חודשים. בתוך החיים הבלתי אפשריים שלהם יש רגעים של שמחה אמיתית,
אבל שום דבר לא באמת נגמר. יש הרבה מה לעשות.
הדבר העיקרי הוא שישראל צריכה לגבש מדיניות ברורה להתמודדות עם המצב,אי אפשר לעשות משהו אחד היום ומשהו אחר מחר. בקרוב יחזרו בעיות היום-יום. לרובם המדינה עדיין מסרבת לתת אישורי עבודה. מאות עדיין במעצר בגלל שהפרו את נוהל גדרה-חדרה. אבל יש להם שבת אחת שמחה.
החופש הגדול התחיל.
כתבות נוספות בנושא:
רה"מ הציל את ילדי הזרים, בינתיים